מסע הדה־לגיטימציה שמובילה משפחת נתניהו שובר שיאים חדשים של גועל

ביום שנחשף כתב האישום נגד מחמוד קטוסה באשמת אונס הילדה בת ה־7, צייץ העיתונאי ינון מגל את הציוץ הזה: "פלסטיני אנס ילדה בת 7 בהתנחלות, ילדה! בת 7! אז נכון, זה לא 'גבר יהודי חזק' שזרק מילה לאישה, אבל בכל זאת, מישהו שמע את ארגוני הנשים? מישהו ראה את חברות הכנסת הגיבורות? את 'אמיצות' מי טו? מבינים שהכל פייק? מבינים שהכל פוליטי?".
 

עד מהרה, הצטרף למגל צייצן־גועל נוסף, יאיר נתניהו שמו, בזו הלשון: "איזו מדינה מופרעת ותקשורת מרושעת. כותרות ראשיות על חמגשיות של פתיתים וכמעט אפס התייחסות לאונס אכזרי של ילדה יהודייה בת 7 על ידי פלסטיני".
 

מובן שמדובר בציוצי הבל מתועבים ונטולי ביסוס עובדתי כלשהו. מגל התגולל, בין היתר, גם על תוכנית הרדיו החברתית של קרן נויבך ("סדר יום") בכאן, והתלונן מדוע פתאום, כשמדובר ב"ילדה יהודייה!", אין סיקור. אם היה טורח לבדוק לפני שרץ לצייץ לחבר'ה, היה מגלה שנויבך פתחה את תוכניתה באותו יום עם סיפור האונס בבנימין. מה גם שהאירוע המחריד הזה סוקר בהרחבה, עם כותרות ענק בכל העיתונים, סיקור נרחב וצעקני בכל אמצעי התקשורת, שכלל גם זעזוע אמיתי, מתבקש, של כל מי שלב אנושי פועם בחזהו.
 

גם את זה הם הפכו ל"ימין" ו"שמאל". גם כאן, הם לא מהססים לשסות, לשסע, לזרוע שנאה ולהרוס כל חלקה טובה. נכון, הסיקור הגיע באיחור, בעיקר משום שהחקירה התנהלה מתחת לרדאר בבית דין נידח ולא נגיש. אלא שברגע שהוגש כתב האישום, לא היה צורך לדרבן את התקשורת. עוד בטרם התברר שמדובר בכתב אישום בעייתי. 
 

ולמה אני מקדיש לשני אלה את פתיחת טור שישי? כי מדובר בתופעה חמורה בהרבה מכפי שנדמה לנו. ראשית, הציניות. אחד ממשיך לנקום את נקמתו האישית, אחרי שנאלץ להתפטר מהכנסת בעקבות תלונות על הטרדות. השני מקווה להסיט את תשומת הלב התקשורתית מהרשעת אמו. בבואם לשרת נרטיבים אישיים, אין להם בעיה להמשיך לחפור בתוך הפצע, להסית, להפוך את "התקשורת" לדמון שמתעלם מאונס ילדה מתוך אהבת ערבים יוקדת, בוגדנות גנטית וסמולנות פושעת.
 

למחרת היה זה יוסי אלי, הכתב האמיץ של חדשות 13, שהחל (בסדרת ציוצים) להעלות את השאלות הקשות באשר לחקירת האונס. אלי גולל מסכת פרטים ועובדות שהעמידו בספק רב את הסיכוי להרשעת קטוסה ושרטטו תמונה של חקירה רשלנית וחובבנית שהביאה יותר חורים מראיות. גם אם קטוסה הוא האנס, חקירת המשטרה והתנהלות הפרקליטות הצבאית החלישו, לא חיזקו, את הסיכוי שיורשע בסופו של דבר. 
 

ואז קרה משהו מדאיג: מצאתי את עצמי מתלבט אם להרים את הכפפה שזרק יוסי אלי, לצלול לתוך הראיות וסימני השאלה כדי לנסות להגיע לחקר האמת. מתלבט, מתוך אינטרס קיומי. מסע הדה־לגיטימציה המתמשך שמובילים כאן בני משפחת נתניהו ושליחיהם נגד כל מי שלא חושב כמותם, מצליח. באירוע מהסוג הזה, שבו דגל שחור ענק מתנוסס מעל, אתה מוצא את עצמך מחפש סיבות להרפות. להתעלם. לקוות שמישהו אחר ירדוף צדק. לא לבצע את תפקידך כעיתונאי במדינה דמוקרטית. אתה מוצא את עצמך מפחד.
 

יכול להיות שהם הצליחו? לכאורה, עדיין לא. בטווח הקצר, ההסתערות של עדר הגדפנים על "הסיקור התקשורתי" בעניין קטוסה גרם בסופו של דבר לאפקט הפוך עד כדי התלבטות אם למחוק את כתב האישום (למען הסר ספק: אם קטוסה הוא האנס, אסור שיראה את אור השמש לעולם). השאלה היא מהו האפקט לטווח הבינוני והארוך. התשובה מורכבת. מספר העיתונאים שמרשה לעצמו להמשיך לשקוד על התפקיד המקורי של תקשורת במדינה דמוקרטית (חשיפת האמת) הולך וקטן. 
 

העבריינית שרה נתניהו הפכה השבוע, כמעט בן לילה, לגרסה המעודכנת של דרייפוס, לגלגול המטורלל של ז'אן ד'ארק. דקה אחת אחרי שנציג הפרקליטות התפאר בזה ש"היא לקחה אחריות", הוטלה האחריות על "מסע הציד הבלתי נתפס" שנוהל נגד הצדקת על הפרקליטות, המשטרה, הקרן החדשה, הפרוטוקולים של זקני השמאל והג'יהאד האסלאמי. אפס אחריות, אפס קבלת הדין, אפס הרכנת ראש. 

אפשר לנסות להבין את אביחי מנדלבליט. הוא יודע, בדיוק, עם מי יש לו עסק. הוא מודע למה שניסה עו"ד יעקב וינרוט המנוח להסביר לקודמו, יהודה וינשטיין, באשר למצבה הנפשי של הקליינטית. הוא חושב שצריך להפגין אנושיות ולהתמקד בכתבי האישום נגד הבעל, לא האישה. הוא החליט להסתפק בהרשעה, בהודאה, בקבלת הדין, בלקיחת אחריות. במקום זה, מתברר לו שמי שצריך לקבל אחריות ולהרכין ראש, זה הוא. במקום לכבות את מדורת הטירוף הוא רק שפך לתוכה דלק.
 

אחד הדברים המדהימים באשר להתנהלות משפחת נתניהו הוא העובדה שלמרות הרשעה ראשונה, שלושה כתבי אישום (בכפוף לשימוע), אין ספור דוחות מבקר, חקירות, עדויות, פרשיות, חשדות ומהומות לאורך שנות דור, הכל נמשך כרגיל. בערב היום בו הורשעה הגברת חשף אמנון אברמוביץ' מכתב חדש של היועמ"שית במשרד ראש הממשלה, העוסק באירוע טרי הקשור בהמשך התעמרותה של הצדקת הנרדפת בעובדי ניקיון חסרי ישע, ועוד בשבת.

בזמנו, העליתי כאן תהייה מדוע היועץ המשפטי לממשלה לא משליט סדר במעון הרשמי בבלפור. הרי מדובר במתקן של המדינה, לא של המשפחה. אז זהו, שגם המדינה של המשפחה, כנראה. מי אחראי על הסדר והחוק במתקן הזה? מי מסוגל להגיד לגברת "עד כאן, מעכשיו והלאה את לא יכולה להמשיך להתעמר בעובדים. כל חריגה נוספת תגרור כתב אישום מיידי והעמדה לדין"? מתברר שאף אחד.
 

אנחנו חיים בעולם הפוך. העבריינית היא המנצחת המהוללת, הקורבנות ממשיכים לסבול. הרודפים מתחפשים לנרדפים. תחשבו על כל האומללים שהיו שם כל השנים, על מתי המעט שהעזו לדבר, להתלונן ולהילחם, על כל בעלי התפקידים שנפלטו מקן הקוקייה בכיסא מפלט, מה כל אלה אמורים להרגיש מול היבבה שבה הסתיימה "פרשת המעונות"? ולמה, בעצם, שהיא לא תמשיך להתנהל ככה לנצח?
 

קחו למשל את סוגיית האישור שמנסה לקבל נתניהו למימון הגנתו המשפטית בידי נדבנים זרים. גם כאן, הם רחוקים מלוותר. אחרי שנחסמה האפשרות לקבל את המיליונים כמתנה, הוא מבקש עכשיו לנצל את ימיו האחרונים של המבקר יוסף שפירא בתפקיד כדי לקבל את זה כהלוואה. מי יבדוק שההלוואה אכן תוחזר? הרי עד שנגיע לזה, טובים הסיכויים שביבי כבר לא יהיה ראש ממשלה והסיפור יגווע. המבקר שפירא, כך פורסם, מתנה את האישור לקבלת הלוואה מספנסר פרטריץ' ("המונית האווירית" של נתניהו) בכך שהיא תהיה "בתנאי השוק". אם היא תהיה בתנאי השוק, מדוע שלא ייקח נתניהו הלוואה פשוטה מבנק רגיל? נדמה לי שאם יבקש, יקבל אשראי.
 

ואיך יכול להיות שלמרות כל מה שקרה עד עכשיו, אף אחד שם לא שוקל להכניס יד לכיס ולממן את ההגנה המשפטית באופן עצמוני? הרי מדובר במשפחה שרכושה ונכסיה נאמדים בעשרות מיליוני שקלים, עוד לפני שהתבררה ה"מכה" שעשה נתניהו במניות פלדה עם בן דודו מיליקובסקי (16 מיליון שקל לפחות). יכול להיות שמישהו חוקק בחשאי חוק יסוד האוסר על הוצאת סכום כלשהו מהקופה המשפחתית? יש סיכוי לארגן פסקת התגברות על חוק מהסוג הזה?
 

זה הזמן להזכיר קטע מספרה של אודליה כרמון, לשעבר מקורבת לבני הזוג ("אשת הסוד"), שבו היא מתארת סצינה שבה התבקשו הנתניהו'ז לצאת למסע הסברה חיוני בלונדון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. הם נעתרו. המסע כולו אמור היה להיות ממומן על ידי המדינה. אבל אז התברר, לגודל הזוועה, שהמדינה תשלם רק עבור כרטיסי טיסה במחלקת עסקים. אוי לאותה חוצפה. זאת ועוד: המלון שיועד לשניים היה מלון 5 כוכבים "רגיל" בבירה הבריטית. התעוררה בעיה. האדון והגברת לא מורגלים למחלקת עסקים. הם רוצים מחלקה ראשונה. ומלונות 5 כוכבים, עם כל הכבוד, אינם מקום הולם לזוג שכזה. הם רוצים לגור ב"קונאוט", מלון פאר אולטרה־יקר, שבו לכל סוויטה יש באטלר פרטי, הניצב על משמרתו 24 שעות ביממה.
 

כרמון מתארת את הרגע הזה שבו הם יושבים ומחשבים את קצם לאחור. מצד אחד, האינטרס החיוני במסע ההסברה בעיצומה של מלחמה. מצד שני, מחלקת עסקים. עם כל הכבוד, כן? ואז קרה הנס והתרחשה ה"הארה", מפיה של הגברת. כארכימדס, בשעתו ("אאוריקה!!! מצאתי!!!"), כשכבר נדמה היה שהכל אבוד, היא הכריזה "רואו! ג'ושוע רואו", בדמעות של גיל והתרגשות.
 

רואו הוא מיליארדר בריטי יהודי, המקורב למשפחת נתניהו. ואכן, רואו נחלץ והתגייס למערכת ההסברה ומימן לשניים את מסע התענוגות בבירת בריטניה, שכלל גם לא מעט מסעדות יוקרה, מכבסות ניקוי יבש, שמפניה כיד המלך ובאטלר. כל זה פורסם בזמנו אצל רביב דרוקר ועורר סערה רבתי. היום, ספק אם זה היה מוצא מקום בירכתי הליין־אפ של המהדורה.
 

בבוקר שבו הודתה באשמה והורשעה, היה בעלה של הצדקת ברמת הגולן. הוא לא התפנה להיות שם לידה, אבל הייתה לו סיבה ציונית הולמת. היה לו דחוף להכריז על הקמת "רמת טראמפ". גם כאן, עולם הפוך. אירוע גרוטסקי שנלקח מתוך סצינה הזויה במיוחד של אפרים קישון, ואין מי שיגיד: רבותי, רגע אחד, אתם מבינים שמדובר בפיליטון, נכון?
 

צריך להתפלל שדונלד טראמפ ימשיך את מה שהוא עושה עכשיו. בעיקר בנושא האיראני. צריך להתפלל שלא ימצמץ וייקח את האייתוללות לקצה. צריך להתפלל שימשיך לתת לישראל את הגב הרחב שהוא נותן לה. צריך לקוות שהוא יגיב בכוח על הפלת המל"ט האמריקאי מאתמול. במקרה של טראמפ, אני בולע את הצפרדעים והקשיים וסולח על הכל ובלבד שיפרע את הצ'קים שחילק לנו בנדיבות בשנתיים האחרונות. אני לא בטוח שזה יקרה. 
 

כל מי שמקווה שטראמפ ינחית על איראן התקפה, צריך לזכור שאין לו בכלל שר הגנה. הסנקציות מפרקות את הכלכלה האיראנית, אבל הן יכולות לגרום לאפקט הפוך, להסתערות איראנית לעבר הפצצה. במקרה כזה, או שטראמפ ייענה לאתגר ויטול את השוט הצבאי ליד, או שהוא יאבד עניין ויעבור לשעשוע הבא (כפי שעשה במקרה של הגרעין הצפון קוריאני). לנו נותר רק להתפלל.
 

כך או אחרת, אין לי בעיה שיקראו על שמו לא רק יישוב ברמת הגולן, אלא את כל רמת הגולן. הבעיה היחידה היא שהעסק כולו נראה השבוע כמו חלטורה ביהופיץ. "זהו יום היסטורי", הכריז נתניהו באוזני השרים הנרגשים וההיסטוריה המתפעמת, "אנחנו הולכים להקים יישוב חדש ברמת הגולן... אנחנו גם מקימים יישוב וגם נותנים כבוד גדול...", וכן הלאה.
 

הבעיה הפעוטה הייתה שהממשלה לא הקימה שום יישוב ברמת הגולן השבוע. לא חדש, אפילו לא ישן. אין לה סמכות להקים יישובים כממשלת מעבר. היא בסך הכל החליטה להטיל על משרד הבינוי "לקדם עבודת מטה מקצועית" ולדון באפשרות הקמת יישוב כאמור. עבודת המטה הזו צריכה להיות מוגשת ליו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוך שלושה חודשים. אחר כך זה צריך לעבור גם את משרד האוצר ואחר כך צריך להחליט אם יש תקציב. כל הבירוקרטיה הזו מוכנסת תחת הערת אזהרה מפורשת (בחוות הדעת המשפטית המצורפת) שאין בהחלטת הממשלה הזו כדי לכבול את שיקול דעתה של הממשלה הבאה. 
 

גם המיקום, שעליו הכריז נתניהו בקול גדול, אינו סופי, אינו אפילו התחלתי. הכל כאילו. חלום ליל קיץ. אבל העיקר שיש שלט חגיגי והייתה ישיבת ממשלה וכולם הצטלמו ודיברו על "יום היסטורי". נתניהו עצמו סיפר על ההתלבטות בין השם "מגדל טראמפ" ל"רמת טראמפ". אני הייתי הולך דווקא על "תעלת טראמפ", ותופס שתי ציפורים ביישוב אחד: מנציח גם את דונלד טראמפ, וגם את תעלת בלאומילך.

  

הקוקפיט של כחול לבן מזכיר יותר עגלת צוענים. ארבעה טייסים יצאו לדרך, כל אחד לכיוון אחר. טייס אחד מהורהר, שני ממורמר, שלישי מבורבר ורביעי מעורער. אין קמפיין, אין נוכחות תקשורתית, יש בעיקר כאוס ומלחמת עולם. באחד הטורים הקודמים הועלתה כאן האפשרות שכחול לבן תתפרק לפני הבחירות לחלקיה השונים. האפשרות הזו מתחזקת. זה בעיקר הרמטכ"לים נגד הקורפורל לפיד. השוטר הרע הוא משה (בוגי) יעלון, שלא מצליח להכיל את תסכולו בתוך החדר ומייצר "שיחות סגורות" עם עצות פתוחות. ולא, זה לא רק הרוטציה וגם לא רק היחס לחרדים. זה הרבה יותר גדול. 
 

כפי שכבר נכתב כאן, נדמה לי שהרמטכ"לים היו מעדיפים בשלב הזה להיפרד מיש עתיד. בניגוד לקמפיין הקודם, שבו האסטרטגיה הייתה ללכת על "המפלגה הגדולה ביותר", לנגוס בשותפות העתידיות ולכרסם את כל האלקטורט שמשמאל, הפעם המחשבה הפוכה: ליצור גוש גדול, להעלות את אחוז ההצבעה בקרב השותפות הפוטנציאליות, לא לרוץ ראש בראש מול ביבי. העיקר שלא יהיו לו ב־18 בספטמבר 61 ידיים בלי ליברמן. אם זו הדרך, יכול להיות שעדיף לפרק את השלד הבורסאי ששמו כחול לבן, בטרם יתפרק בכוחות עצמו. הציטוטים באוף־רקורד שניתכים משני הצדדים, מדהימים בחריפותם.

מ"לפיד חושב רק על עצמו" או "לפיד הוא נטל שמונע ניצחון", עד "בוגי הוא איש לא חכם שלא למד לקח". אין טעם להיכנס לכל הרפש הזה. מה שמרתק עוד יותר הוא הדיונים שמתקיימים באותו קוקפיט וירטואלי על האפשרויות העומדות בפני המפלגה, על היחס לחרדים, על הרוטציה וגם על ביבי.
 

הכותרת דרמטית: בצמרת המפלגה נבחן רעיון לשבת עם נתניהו. אחרי הבחירות, ואולי גם לפניהן. אין לרעיון הזה רוב. לא ברור אם יש לו היתכנות. אבל הוא מקנן שם. הנה, במילים שלי, הנרטיב המכונן של אלה שחושבים על זה: צריך לעשות את הדבר הנכון למדינה. צריך לחשוב רק על האינטרס הלאומי. אין ספק שמה שנכון למדינה הוא ממשלת אחדות. ליכוד וכחול לבן, אולי גם ליברמן. זו ממשלה שיכולה להפוך את המדינה תוך שלושה חודשים. לסיים, אחת ולתמיד, את סוגיית הגיוס, הגיור, מתווה הכותל, היחסים בין הרשויות. לסגור את כל הפינות. לפעמים צריך לחתור לעשות את הדבר הנכון. הבטחנו שלא נשב עם ביבי? נכון, אבל גם הבטחנו שנעשה הכל כדי להציל את המדינה, וזה, כרגע, מה שיכול להציל את המדינה. מישהו ערב לנו שנתניהו לא ישיג 61 ידיים (בלי ליברמן) בפעם הבאה? הוא יותר קרוב לזה ממה שחושבים. מה נגיד לעצמנו אז, שהייתה לנו הזדמנות והיא הוחמצה? מה נספר לנכדים שלנו?
 

איך זה אמור להיראות בשטח? היה מי שבדק אם אפשר, חוקתית, לבטל את הבחירות. ובכן, אפשר. צריך 80 חתימות של ח"כים. תוקם ממשלת אחדות. כחול לבן יקבלו את תיק המשפטים, ביטחון הפנים, ועדת חוקה וראשות ועדת השרים לענייני חקיקה. ההגה על המערכת המשפטית יהיה שייך להם. ארגז הכלים המשפטי יופקד בידם. הממשלה תהיה פריטטית. ומה יעשו כשיוגש, אם יוגש, כתב אישום נגד נתניהו? אפשר לקבוע רוטציה שתתקיים ברגע שיוגש כתב אישום (נתניהו יגן על עצמו בבית המשפט, אם יזוכה יחזור לראשות הממשלה לחלק השני של הרוטציה). אפשר לתת חופש הצבעה. אפשר להיתלות בעובדה שהחוק מאפשר לו להמשיך לכהן תחת כתב אישום. צריך להתעקש על החלטות משותפות, ידיים משותפות על ההגה, נוכחות חזקה בקבינט.
 

אי אפשר שלא להודות שיש היגיון ברעיון הזה. מצד שני, אי אפשר לא לזכור מה עשה רעיון דומה לשאריות של אבי גבאי לפני כמה שבועות. על זה יגיד מי שיגיד בכחול לבן ש"אנחנו לא גבאי". כלומר, לנו יש 35 מנדטים, אנחנו לא פראיירים, באנו להשפיע, לשנות את כיוון הספינה, זה בדיוק מה שנעשה. כחול לבן היא לא מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח. אנחנו לא עמותה. לא באנו לקשקש ולדבר. באנו להשפיע, לשנות את הכיוון, להציל את המדינה. צריך לסתום את האף ולעשות את הדבר הנכון. אנחנו מכירים את ביבי, שניים מאיתנו היו רמטכ"לים אצלו, השלישי שר ביטחון, הרביעי שר אוצר. אותנו הוא לא יוכל לקרקס כרגיל. אנחנו נפקח עליו, לא ניתן לו לזוז מטר, נהיה החונכים שלו, נשמור על המדינה. בשביל זה אנחנו כאן.
 

האם זה יקרה? תלוי בטיימינג. לפני הבחירות, זה כמעט לא יעלה על הדעת. אחרי הבחירות, הכל פתוח ואפשרי. לא רק כחול לבן, גם מפלגת העבודה בכיוון הזה, בעיקר אם עמיר פרץ ינצח. החברים מבינים שכדי להשפיע צריך להיות בפנים, לא לצעוק בחוץ. בכחול לבן מבינים שווטו מהדהד על נתניהו, על החרדים, על ליברמן, לא מותיר להם "מרחב פוליטי" והופך אותם לדינוזאור מאובן. בלי המרחב הפוליטי הזה אין לכחול לבן כמעט סיכוי להרכיב ממשלה. הניתוח הזה הוא קו השבר המאיים לנתק את חצי האי של יאיר לפיד מגוף היבשת של הרמטכ"לים, נכון לעכשיו. 
 

בלילה שבו פוזרה הכנסת, נשאל לפיד על ידי שותפיו מה יקרה אם נתניהו לא יצליח להשיג רוב להקדמת הבחירות ופיזור הבית. ברור לך, שאלו השואלים, שבמקרה כזה אנחנו נרכיב ממשלה ונצטרך להכניס את החרדים. התברר שזה לא היה ברור לו בכלל. לפיד מאמין בדרך אחרת לגמרי. הוא מתכוון למה שהוא אומר ואומר מה שהוא מתכוון. הוא יודע שגנץ, יעלון ואשכנזי מנהלים עכשיו רומן לוהט למדי עם החרדים. הוא מגחך ברחמים. "הם לא מבינים מה זה חרדים", אומר אחד ממקורבי לפיד, "החרדים עושים להם עכשיו מה שעשו לשמעון פרס 20 שנה. מתחנחנים, מבטיחים, מדברים, ממתיקים סוד. ברגע האמת ילכו עם ביבי. הדרך היחידה להביא את החרדים היא לנצח. אם לא יהיה לביבי רוב של 61, החרדים יבואו איתנו. לא צריך למכור את נשמתנו מראש בשביל זה. ככה פשוט".
 

אבל יש עוד: "ליברמן, לזכותו ייאמר", אומרים אצל לפיד, "גרם לכך שהנושא דת ומדינה הפך להיות החשוב ביותר בקמפיין הנוכחי. אז דווקא עכשיו צריך לוותר ולהפסיק לריב עם החרדים? דווקא עכשיו צריך להפקיר את הזירה? אין חשיבות לערכים שלנו, להבטחות שלנו, לאמונות שלנו?".

מדובר באירוע מרתק מאין כמוהו. נכון לרגע זה, אין לדעת איך זה ייגמר. הריאקציה לפיזור המוקדם של הכנסת מערערת את היסודות הקיימים. שתי תובנות מנוגדות מחלחלות משני הכיוונים: בימין, מחלחלת ההבנה שביבי הוא הבעיה. במרכז־שמאל מתגבשת תחילתה של הפנמה שביבי יכול להיות הפתרון. מי מהצדדים צודק אפשר יהיה לקבוע רק בראייה היסטורית. בעיקר בכל הקשור לוויכוח הפנימי בכחול לבן.
 

בשבוע הבא מומלץ לעקוב אחר דיון השיבוצים בצה"ל ולראות מה יעלה בגורלו של המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל עופר וינטר. האיש ממתין לקבלת אוגדה זמן רב, לאחר שנדחף למקפיא בידי הרמטכ"ל הקודם. מכיוון שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון ויש לו מזכיר צבאי מלכתחילה, וינטר מוצא את עצמו מובטל מאונס בשנה האחרונה. אם לא יקבל אוגדה בסבב הזה, ילך הביתה. אם ילך הביתה, יפרוק את הבטן המלאה על הדרג הממנה. 
 

על הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מוטל נטל הוכחה כבד. כוכבי יודע שהבוס שלו, שר הביטחון נתניהו, צריך לקדם את וינטר. זה יאפשר לו לקרוץ, שוב, לציונות הדתית שווינטר הוא אחד היהלומים שבכתריה. כוכבי לא יכול להרשות לעצמו חיכוך נוסף עם נתניהו, לאחר ביטול מינויו של גיל מסינג. גם הסוגיה התקציבית המעיקה על צה"ל מצריכה את סיועו הדחוף של רה"מ ושהב"ט. כוכבי הוא רמטכ"ל עם חוש ריח פוליטי בריא, שיודע לזהות מגמות, סכנות וסיכויים. נאחל לחייל בהצלחה בהמשך הדרך. ובלי כל קשר, איכויותיו של וינטר כקצין קרבי אינן במחלוקת.
 

יהלום נוסף בכתר הציונות הדתית הוא שר החינוך הטרי, הרב רפי פרץ. האיש חטף השבוע את המקלחת הקבועה משמאל. הנה הוא מתחיל בהדתה, תכף ומיד הוא יעביר את ילדינו על דתם (החילונית), אנחנו עוד נתגעגע לנפתלי בנט.
 

כמי שלא חולק את האידיאולוגיה של פרץ כמעט בשום תחום, מהסוגיה המדינית דרך היחס לשירות נשים בצה"ל וקהילת הלהט"ב, אני חושש ממנו קצת פחות מחברי למחנה הליברלי. הסיבה פשוטה: ראיתי אותו בהתנתקות. פרץ היה טייס מסוקים משובח ועתיר הישגים בצה"ל (השתחרר בדרגת רב־סרן) ואחר כך הקים את המכינה הקדם צבאית "עצם" ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. ערב ההתנתקות גברו מאוד נבואות הזעם על מלחמת האחים הצפויה לנו, על ההתנגדות העזה בקרב המתיישבים, אגירת נשק, בלוני גז ותוכניות שמד מהסוג הזה.
 

מי שהכיר את הרב פרץ ידע שבכל הקשור למכינה בעצמונה, החששות מיותרים. על אף שמדובר בתלמידים צעירים עם דם סוער, על אף ששלוש שנים קודם לכן התרחש במכינה הזו פיגוע רצחני, שבו נרצחו חמישה מתלמידיה, פינוי עצמונה עבר בשלום ועורר צמרמורת. מפקד פיקוד הדרום, דן הראל, הגיע לשם באופן אישי. הרב פרץ אסף את תלמידיו, דיבר איתם ואז הודיע למפנים: אנחנו מוכנים. הוא הזמין את האלוף הראל לרקוד איתם ריקוד אחרון ואז יצא בראש תלמידיו בהליכה זקופה, עם דמעות בעיניים וספר תורה ביד. 

לא הורמה יד, לא הורם קול, הרב פרץ הבהיר לתלמידים שהמדינה מעל הכל, שהממלכתיות תנצח, ולמרות ההתנגדות להחלטה היא התקבלה, וצריך לכבד אותה. מהחומר הזה עשוי גם נפתלי בנט, ונדמה לי שאפילו אפי איתם, שמנע בגופו עימותים בין מחאת הכתומים לצה"ל ולמשטרה בימי ההפגנות הגדולות טרם ההתנתקות. 
 

אז לא, אני לא מפחד מהרב פרץ. אני לא בדעותיו, ואם יתברר שהוא מנסה לשנות את הסטטוס קוו בכל הקשור ליחסי חילונים־דתיים בכלל ומערכת החינוך בפרט, אלחם בו. אויב האומה, הוא לא.