כרזת אבל ברחוב מכריזה במסגרת שחורה על מות הפילוסופיה, מציינת כתבתנו לענייני אבידות, מציאוֹת ומציאוּת. לא ברור מי ועל מה בדיוק מתאבלים, אבל דומה שהפילוסופיה מסתגרת כבר שנים בד' אמותיה ומסרבת להיענות למציאוּת; לחפש משמעויות במגמות ובנטיות החברתיות, הפוליטיות והחינוכיות, או לעזור לנו ליצור בעצמנו משמעות רציונלית וחיובית לקיומנו ולמעשינו. דומה שהעולם מובל למגמה של דעתנות דלת ידע ומחשבה ולמודעות עצמית עקומה, בלי שיקול דעת. חלק גדול מהתרבות העכשווית הוא כותרות ללא תוכן, בשפה רזה, זריזה ומקוצרת. הוסיפו את אי־היכולת והרצון של רבים להבחין בין פייק ניוז למידע אמיתי, את הטכנולוגיה המפנקת ומטשטשת ההבנה ואת האלימות המילולית וההסתה, ולפנינו מצב לא פילוסופי ולא שקול.
דווקא החלטת טראמפ לבטל מתקפת נגד על מטרות איראניות, מהסיבה שהפלת מל"ט אמריקאי אינה מידתית להרג כ־150 איראנים (הומניסט, עלק!), למרות הביקורת עליו וחרף המוניטין שלו כחסר סובלנות וקשב וללא יכולת ניתוח ושיקול – ייתכן שיש בה תבונה וסובלנות שאינן אופייניות לו. הנשיא, שאינו מתייעץ (ועכשיו אין לו עם מי, כמעט), לא קורא תחקירים, מכריז הכרזות נמהרות וסותרות, חסר מודעות עצמית ועם אגו קולוסלי, מנע אולי התלקחות שאיראן מבקשת ליצור, כדי שתוכל לצעוק: "החזיקו אותנו. אנחנו מסוכנים!" בכך ניסה לשקלל ולהמיר את סף הסיכון הצבאי בטקטיקה העסקית המוכרת שלו. זאת בתנאי שהסנקציות המתגברות כעניבת חנק על איראן, כלכליות ומדיניות, לא יוסרו ולא יופרו בגלוי או בחשאי על ידי רוסיה, סין ומדינות אחרות, ושמשמרות המהפכה לא ימשיכו בהתגרויות הפיגועים שלהם עד להתלקחות אזורית.
אולי בדרך זו של הכלה וחניקה, יצליח טראמפ לעורר עוד מרי אזרחי באיראן או להחזיר את האיראנים, כנועים ומושפלים, לשולחן הדיונים - אשרי המאמין - ואז יצהיר על ידידות היסטורית עם האייתוללות ועל קץ המלחמות, ממש כמו האידיליה שיצר לדעתו עם שליט צפון קוריאה, כשהאחרון ממשיך להשחיז את טיליו וציפורניו, וטראמפ משתבח בעצמו על שמנע מהעולם מלחמה גרעינית, אף שבפועל הפגישות ביניהם היו כישלון.
ולא שמענו ולא שאלנו עד עכשיו איך השקלולים החדשים של טראמפ השפיעו על תאומו ומעריצו אצלנו, איש רמת הטראמפ (תרתי משמע), רה"מ והחשוד נתניהו. הרי במחי זגזוג צבאי אחד התהפכה האסטרטגיה המשותפת, והידיד הגדול נראה כפחדן מורתע, המעניק לאיראן נקודות ומגביר את הדיכאון שלאחר ולפני לידה (הבחירות) של הביבי. והביביכָּאוֹן הזה מתגבר עם סדנת בחריין הכלומית, המאבקים באיחוד הימין, השאפתנות מנופחת האגו של איילת שקד, האפשרות לקריסת הרשות הפלסטינית, הסיכוי שאהוד ברק, יריבו האמיתי, יקים מפלגה לעומתית עם ציפי לבני, האלוף יאיר גולן, ו/או אורלי לוי־אבקסיס, ויחבר את העבודה ומרצ והערבים המתונים (לפני שנתן אשל, שאולי נשלף על ידי אדונו מתחת לחצאית כלשהי, יספיק לגנוב את לב הנוהרים בהמוניהם לקלפיות), והגירושים מליברמן (כשקובי מטבריה הוא, כנראה, הפרוקסי של ביבי למאבק בליברמן דרך תקיפת החרדים, וליכודניק רוסי כאלקין יהיה הפרוקסי למאבק בליברמן דרך הקול הרוסי).
בקיצור, איך שלא תשקלו ותשקללו זאת, אנחנו שוב בהמתנה. כל האפשרויות עדיין על השולחן של טראמפ ושל תאומו שלא הופרד ממנו בלידתו, ולכן גם על שולחננו. No news is not necessarily good news.