כשהזמנו את סגן אלוף (במיל') ואחיד אלהוזייל להתראיין לסדרת הפודקאסטים שלנו בנושאי צבא וביטחון ב־103FM, הערכתי שזה יהיה מפגש מורכב וטעון, שבו הוא יעביר מסרים חריפים ונוקבים לחברה הישראלית. אני מכיר את אלהוזייל כבר שנים, הוא היה ועודנו איש אמיץ, שאומר את דעתו גם כשהיא לא נעימה לאוזן. כך היה בצבא ובשדה הקרב וכך גם באזרחות. אבל למרות הכל, שום דבר לא הכין אותי לעוצמת המפגש והטלטלה שהוא גרם לי.
לא ראיתי חייל גאה יותר במדים אשר לבש ובנשק שאותו החזיק מאשר אלהוזייל. סיפורו האישי נטוע עמוק במורשת הקרב של אוגדת עזה בפרט ושל צה"ל בכלל. הוא נשר מבית הספר בכיתה ט', לא עשה בגרות, התגייס לגדוד הסיור המדברי, סיים קורס קצינים והתקדם בסולם הדרגות עד שהפך למפקד הגדוד. אלהוזייל לא הסתפק בקידומו האישי. הוא ומשפחתו עשו מאמצים רבים לעודד את בני המגזר הבדואי בדרום להתגייס לצה"ל.
חברי משלחות רבות הגיעו לפגוש אותו במהלך סיורים שערכו בגזרה. הוא היה סמל לאופן שבו בדואים יכולים להשתלב בצורה מיטבית בחברה הישראלית; והיווה תזכורת לברית הדמים בינינו, בימים שבהם הפערים הולכים ומעמיקים והחשדנות והניכור רק מתגברים.
אלא שהשבוע, ארבע שנים לאחר שהשתחרר מהצבא, אמר לי אלהוזייל שהוא אומנם גאה בשירותו הצבאי ובמסלול שעשה - אך אינו משוכנע שלו היה נער צעיר כעת, היה בוחר להתגייס שוב. וזה ממש לא בגללו.
מתברר שלפני שנתיים הוא ראה מודעה שקוראת למשפחות צעירות להצטרף לקיבוץ כרם שלום. הוא התקשר, ולדבריו זכה למענה מעליב ומשפיל. נאמר לו שכבדואי הוא אינו מתאים למסגרת החיים בקיבוץ. לאחר שהתעקש ואמר כי הוא רואה את עצמו ואת משפחתו מתאימים לחיים הקהילתיים וביקש להגיע לשלב המיונים, הובטח לו כי יחזרו אליו. אך אף אחד לא יצר איתו קשר מאז.
בקיבוץ כרם שלום כעסו השבוע על הפרסום. אני יכול להבין את כאבם, במיוחד כאשר ברשתות החברתיות השיח הפך לעתים לפוגעני ואלים. שוחחתי עם כמה תושבים, ואני מקבל לחלוטין את טענתם שהם לא ידעו על פנייתו ועל כך שחברה חיצונית המועסקת על ידי הקיבוץ הארצי היא זו שמובילה את שיווק המיזם ואת המיון הראשוני.
אבל מצד שני, תמוהה בעיני טענתם שאלהוזייל היה צריך לפנות לקיבוץ באופן אישי לאחר שלא קיבל מענה. המג"ד מסביר - ולא בטוח שיהודים יכולים להבין את דבריו - שלא ביקש להתקבל לקיבוץ כמפקד שבמשך 23 שנים שירת באזור, נפצע כשהגן על היישובים וזכה לצל"ש הרמטכ"ל על גבורתו. הוא רצה להתקבל כאדם פרטי.
המקרה של אלהוזייל חשוב יותר מהסיפור האישי שלו. הוא לא מבטא אירוע בודד. זוהי גם לא טעות טכנית. אנחנו מצקצקים בלשון כשאנחנו שומעים על בעלי דירות בערים שמסרבים להשכיר את נכסיהם לערבים, אבל שוכחים שהגזענות קיימת גם ביישובים קטנים וקהילתיים. יישובים שחורתים על דגלם ערכים של ליברליות ופתיחות, אך במבחן המציאות מתקפלים ונסוגים.
אפשר להבין את הרצון של יישוב קטן לשמור על אופיו המיוחד. התעלמות מרצון זה תהיה בבחינת צביעות. במקרים רבים במקומות קטנים אנשים מעוניינים לגור לצד אנשים שחולקים איתם אותם אמונות וערכים. אבל לכל הפחות יש לאפשר לכל אדם, בלי הבדל דת או גזע, להגיע לוועדת הקבלה ולהציג את עצמו ואת משפחתו - ולא את הסטיגמה ואת הקבוצה שאותה הוא לכאורה מייצג.
# # #
בקיבוץ כרם שלום מתקיים בימים אלו מפעל ציוני מפואר. במשך שנים הקיבוץ התקשה לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית. מבנים רבים היו נטושים תקופה ארוכה. עכשיו הוא מתעורר לחיים. בנוסחה ייחודית לתנועה הקיבוצית, מנסים כעת דתיים וחילונים לבנות ביחד בית משותף. למרות המצב הביטחוני והמיקום של הקיבוץ - מאות מטרים מגדר המערכת של רצועת עזה - משפחות רבות בוחרות לקבוע בו את ביתן.
נותר רק לקוות שבעקבות אירוע מצער זה בתנועה הקיבוצית יבחנו את תהליכי הקבלה הנהוגים ביישוביהם ויעדכנו את הנהלים ואולי גם יצליחו להיפתח לגבי קליטת משפחות שאינן יהודיות.
את בעיית אי השילוב של הבדואים בחברה אי אפשר לפתור רק באמצעות ההצעות שמציע הצבא - אטרקטיביות ככל שיהיו. רישיון נהיגה למשאית, השלמת בגרויות ולימוד מקצוע הם טיפול קוסמטי בלבד. אם באמת רוצים לפתור את הבעיה מהשורש, נדרש טיפול ברמה המדינית.
אין בדברים האלו כדי לנקות החברה הערבית ומנהיגיה מאחריות. עמדתו של ואחיד אלהוזייל אינה מתקרבנת. הוא ער להקצנה בחברה הבדואית ולהתחזקותה של התנועה האסלאמית. הוא טוען שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מובילה לניכור ולא לשילוב ולחיים משותפים.
אבל הוא גם מאוכזב מהגנרלים שנכנסו לפוליטיקה הישראלית, שאותם הכיר היטב משירותו הצבאי. מיואב גלנט בליכוד ומבני גנץ וגבי אשכנזי ממפלגת כחול לבן הוא ציפה לקול שונה. מי שפעלו רבות למען הבדואים ולמען בני מיעוטים נוספים בעודם על מדים חוששים כיום מנזק פוליטי. "המילה ערבי הפכה למילת גנאי", טוען אלהוזייל, ומדבר בכאב על "הערבים נעים בכמויות באוטובוסים לקלפיות" בבחירות 2015 ועל חוק הלאום.
הסיפור שלו הגיע השבוע לתודעה הציבורית בשל עברו הצבאי וסיפורי גבורתו על מדים. ככל הנראה דחייתו של אזרח בדואי אחר מוועדת קליטה קיבוצית לא הייתה מגיעה לכותרות. אלהוזייל מייצג קבוצה גדולה של בני מיעוטים שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית אבל מתקשים במציאת הכתובת השלטונית שתמנע את הדרתם.
אלהוזייל מרגיש שהחברה הישראלית היהודית הולכת ומתרחקת ממנו, אבל שולח מסר שמטרתו לסמן שיש עוד תקווה ושאפשר גם אחרת. הדברים שהוא אומר חייבים להטריד את כולנו. אולי לרגע אחד נסיר את המשקפיים שבהם אנחנו משתמשים ונראה את המציאות נכוחה.