גיל 42 העצים את תחושת השגרה והזכיר לי את מה שרציתי לשכוח: את גילי

אתמול צעדתי ברחוב וראיתי זוג בלוני ספרות ורודים עושים את דרכם לכלת שמחה כלשהי. 5 ו–2 מנופחות התעופפו זו לצד זו בצפון אבן גבירול. לא, היא לא בת 52 - היא בת 25 המעצבנת. מתי בפעם האחרונה ראיתם אנשים שצועדים עם בלוני יום הולדת המציינים את המספר 37 או 26?
 

שימו לב להבדל בין ה"וואו" שלכם כשמישהו מספר לכם שהוא מציין יום נישואים 49 ל"וואו" כשמישהו מספר לכם שהוא ורעייתו מציינים את חגיגות היובל. אני שמה את כל כספי בהתערבות שיתווספו לכם עוד כמה אותיות ו' בתגובה לסיפור השני, "וואווו". 
 

ומה יעשו כל מי שדווקא בשנה משמחת עם הרבה סיבות לחגוג נדפקו עם מאורע חגיגי בלב אך עם ספרה לא עגולה בגיל הכרונולוגי, כזו שגורמת לאנשים להיאנח באכזבה כשהם שומעים את המספר. "רגע, מה? יום הולדת 40?", כולם קופצים בהתלהבות כשהם שומעים שיש מועד קרוב שבו אפשר לשתות באמצע השבוע. "לא, 42". פאוזה, ואחריה עוד כמה שניות של שתיקה מביכה באוויר, ובהמשך מצטרף גם מבט מלא בסאב–טקסט של "אז מה בכלל את חוגגת". 
 

אם הרמז העבה לא היה מספיק ברור, אז בעוד כמה ימים (ביום שלישי, אל תשכחו לאחל) אהיה בת 42, ולמען האמת אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות עם העובדה הזאת, עם המספר הלא חגיגי בכלל שסביר להניח שאפילו לא ייתן לי את הפריבילגיה לספר בעבודה שאני סוגרת לעצמי יומיים של חופש מוחלט. "מה זאת אומרת חופש? זה לא יומולדת 40".
 

ומה זה הגיל הזה, 42? למה צריך לציין אותו? לא רק שהוא לא מחובר לשום דבר עגול, הוא מצליח להעצים - באופן שרק מספרים תלושים מכל משמעות יכולים לעשות - את תחושת השגרה ואת כובד האחריות שרובצת לך כעת על הכתפיים. אתם יכולים לומר לי, "עזבי, נו, את מדברת שטויות", אבל על פי ההגדרה היבשה, המילונית, הרפואית והמשפטית: אני אישה מבוגרת! גם אם הדיבור בבראנז'ה הוא ש–42 זה ה–32 החדש. 
 

אם יעצרו אותי עכשיו ויובילו אותי לתחנת המשטרה, הנוסח של הידיעה לעיתונות יהיה: "אישה בת 42 נעצרה אחרי שנתפסה משתוללת בפרהסיה מול מכונת טעינת הרב–קו". 

את כל הפריבילגיות של חגיגות ה–40 שנותרו לי גם ביום ההולדת 41, איבדתי בשנייה ברגע שעברתי את חגיגות החציון שעוד הקפדתי לציין בעקביות עד גיל 25. עד היום, כשמגיע 2 בינואר אני לפעמים שוכחת שעברו כבר שני עשורים ושמוטב לי לשתוק ולהתעלם מתאריך "החצי".
 

האמת היא שאחרי כמעט חצי משנות חיי, שבהן נמנעתי מלעשות עניין מימי הולדת, שלא לומר חטפתי התקפי חרדה מהמחשבה שבפעם השלישית בחיי(!) מישהו שלא מכיר אותי מספיק יחשוב לתכנן לי מסיבת הפתעה נוספת (זה קרה בגיל 23, וב–33 באופן מקרי לחלוטין) - אני מתחילה לגלות סימני בגרות. 

לא שלא נהניתי בשתי המסיבות הקודמות, להפך. הצלחתי להבין באופן שהפתיע אותי שיש לא מעט אנשים שאוהבים אותי. ההבנה הזו כמובן חלפה כמה שבועות אחרי יום ההולדת, אז חזרתי לסורי ומצאתי את עצמי כרגיל מתאמצת תמיד להיות בסדר, מתעלמת ממה שחשוב לי באמת כדי לא להפריע לאף אחד. יום הולדת? שטויות, אני לא באמת צריכה כלום. 
 

כנראה שבחיים לפעמים לוקח לדברים זמן להבשיל ולקרות, וזה בסדר כל עוד בסופו של דבר הם קורים. הצד הפחות נעים של ההבשלה המאוחרת הוא שבאיזשהו מקום את מגיעה לשם קצת חבולה. להגיע לתובנות כלפי עצמך אחרי שבילית לא פעם תחת גלגלי המשאית שעשתה עלייך רברס כמה פעמים זה קצת מתיש. גם אם באופן מפתיע יצאת מזה בשלום. 
 

כל מיני דברים שקרו השנה גרמו לי להבין שאני צריכה להתחיל לחגוג לעצמי ימי הולדת ולא להתעלם מהם כמו תמיד או לחפף את המאורע. וכשהחברות שואלות, "נו, אז מה עושים", אני מפסיקה לענות כהרגלי: "לא יודעת, סתם". אני גם לא אחכה עשור עד שמישהו אחר יעשה את זה עבורי. מצד שני, אולי התעוררתי מאוחר ופספסתי את מומנטום "טיפוס האולימפוס" בגיל 40. תכלס, למי יש כוח להזיע על הר בשביל שבסופו של דבר תהיה תמונה באינסטגרם עם הכיתוב הסתמי: חוגגת 42.