התקשורת מנהלת מול נתניהו תעמולה נוסח שנות ה-80

האיראנים הזהירו כי פעולה צבאית של ארה"ב נגד איראן תביא להחרבת ישראל תוך כחצי שעה. אמירה מרחיקת לכת כזו צריכה לעורר דיון ועניין ציבורי לא רק בסוגיית הנשק הגרעיני, ולהתמקד לא רק בסכנה מאויבינו האיראנים, אלא גם בסוגיית התגובה האירופית של ידידות, לכאורה, הפועלות להקלת הסנקציות. 
 

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו - כשאיראן מאיימת בהשמדת בזק של ישראל, למה היא מתכוונת? האם ייתכן שתחת מעטה של חשאיות ותרמית, הצליחה איראן לייצר ולהחביא ראשי נפץ גרעיני? חרף הצלחתן של סוריה ולוב להסתיר מתקן גרעיני כמעט מושלם בעבר, הסבירות לכך נמוכה למדי. בהנחה שלא בזה מדובר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, אילו עוד כלים עומדים לרשותה של איראן, שהיא מרשה לעצמה להפריח איום כזה לאוויר?
 

בשנים הראשונות של המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ, צברה ארה"ב נשק גרעיני רב בעוד ברה"מ הצטיידה בעיקר בנשק קונבנציונלי. האסטרטגיה של שתי המעצמות הייתה הפוכה לחלוטין והטתה את הכף תוך זמן קצר לטובת ברה"מ דווקא. נשק גרעיני הינו נשק יום הדין, ואילו במלחמות ה"נורמליות" משתמשים בנשק קונבנציונלי. התוצאה הייתה שארה"ב נאלצה להיכנס למרוץ חימוש מטורף בעלויות עצומות, על מנת לחדש ולצבור מלאים של נשק רגיל ופיתוח מואץ של נשק קונבנציונלי מתוחכם. בכל התקופה הזו היא עמדה בנחיתות צבאית מול ברה"מ. 
 

לכן, כשאנו פוקחים אוזנינו ועינינו אל הקולות והמראות מאיראן, אנחנו צריכים לחשוב גם במונחים של נשק להשמדה המונית שאיננו גרעיני וגם במונחים של נשק קונבנציונלי. אין לי מושג מה מונח על שולחן החול במטכ"ל, אבל ברור לי שעל שולחן הדיון הציבורי לא יכול להיות שהדיון בשיפוצים ברחוב בלפור 2 יעמוד לפני הדיון בשאלה, האם ישראל ערוכה לאיום ביטחוני הכולל פעולה משולבת של ירי מאות טילים ארוכי טווח על ידי חיזבאללה ואיראן, ירי טילים מאסיבי מצד חמאס ואינתיפאדה בשטחי יו"ש ובערים המעורבות בישראל, וכל זה בו־זמנית? 
 

איזה מענה הגנתי, אם בכלל, יש לנו לנשק כימי או ביולוגי? האם יש לנו תוכנית מגירה הסברתית ביחס למדינות אירופה, המבקשות להקל את הסנקציות על איראן, מתוך העדפה קצרת רואי של אינטרסים כלכליים על פני הביטחון והשלום העולמי? דבר אחד ברור: הסנקציות על איראן עובדות. הן הביאו אותה אל סף קריסה כלכלית כואבת. ההתגרויות האחרונות הן ניסיון נואש להיחלץ מהמצוקה הכלכלית. 
 

אבל אסור לזלזל בחיה פצועה. היא עלולה לפעול בצורה בלתי צפויה, וישראל תמיד תהיה הגורם שאליו נוח להפנות את הארס המלחמתי. נוכח העובדה שכבר עכשיו הודיעה איראן שהיא חרגה ממכסת האורניום המועשר שאושרה לה בהסכם הגרעין, אנחנו צריכים לפעול במהירות כדי לעצור את טמינת הראש האירופית בחביות הנפט. ברור לכל שאיראן מנתבת אל מסלול של התנגשות אלימה מול ארה"ב. במצב עניינים זה, כל פעולה באזור המפרץ, בין שזו התגרות איראנית בארה"ב או בשכנות הערביות במפרץ, ובין שזו תגובה אמריקאית להתגרות שכזו - עלולה להשליך ישירות על ביטחוננו. 
 

החרפת הסנקציות והידוק החבל על צווארה של טהרן, כפי שדורשת ארה"ב, יובילו לאחד מהשניים - התקפלות איראנית וכניסה למו"מ עם ארה"ב, או הסלמה שבסופה תהיה התלקחות צבאית. בפעם הבאה, המטוסים האמריקאים לא ייסובו לאחור אלא ימשיכו ליעדם. 

 

אירופה, בדרכה המנומסת, עם צווארון מעומלן ועניבת פרפר, מנסה לפעול במסלול עוקף סנקציות, תמורת בלימת החריגות האיראניות מהסכם הגרעין. זוהי גישה נאיבית כלפי מדינה שמודה בגלוי כי הפרה את הסכם הגרעין. גישה נאיבית במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, אירופה עושה את השיקולים שלה, ולא סופרת את ביטחון ישראל בשיקולים הללו.   
 

מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא היעדר העניין הציבורי בישראל. כאילו מדובר בסכסוך הסיזיפי בין אתיופיה לאריתריאה. הטלוויזיה הישראלית מיקמה את האיום הדרמתי "להחריב את ישראל תוך חצי שעה" אי־שם אחרי הפריימריז במפלגת העבודה והשיפוצים בביתו של ראש הממשלה. אפילו המהומות בהונג קונג זכו השבוע לכיסוי בולט יותר.
 

בדרך כלל התקשורת מאשימה את הפוליטיקאים בספינים ביטחוניים משיקולי בחירות. נתניהו מוצא את עצמו לא אחת בסיטואציה שהוא מואשם בחוסר תגובה מספקת על איומים ביטחוניים משיקולי בחירות. מנגד, מייצרים כתבי חצר כאלה ואחרים גידור סיכונים לפוליטיקאים הדורשים תגובה מיליטנטית, מפני האפשרות שנתניהו בכל זאת יבחר להגיב בעוצמה. 
 

כתבים אלה מזהירים משימוש בפעולות צבאיות לצרכים פוליטיים. לא משנה מה נתניהו יבחר לעשות - הוא יואשם תמיד בפעולה לצרכים פוליטיים. התקשורת מנהלת מול נתניהו תעמולה נוסח שנות ה־80. תעמולת "כן ולא". יבחר להגיב בעוצמה - יואשם כספינר; יבחר להגיע להסדרה - יואשם כספינר. ממש הספינר הלאומי.
 

זוהי אסטרטגיה תעמולתית של תקשורת עוינת ולא עניינית. לפעמים צריך להסתכל לעורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו בלבן של העיניים ולפסול אותם במומם. האם דחיקתו של האיום האיראני לשולי החדשות אינה נובעת ממניעים פוליטיים? כולנו מסכימים שיצירת הסחת דעת תקשורתית מוגזמת לצורך הדיפת ביקורת הינה בגדר ספין תקשורתי. אבל גם העלמת ודחיקת נושא חדשותי בוער, חשוב ובעל השלכות מרחיקות לכת על חיינו הן ספין. 
 

באמצעי התקשורת יודעים שהמאבק במרוץ הגרעין האיראני הוא נושא המזוהה עם נתניהו ומרים לו להנחתה, וזו סיבה מספיק טובה להעלים אותו כמעט לחלוטין מעיני הציבור הישראלי. מה שנקרא "הפוסל בספינו פוסל".
 

במקום שהעיתונות תתמלא בכתבים ובעורכים מודאגים - שיבחנו לעומק אם ישראל הופכת כל אבן כדי לאתר סכנות מהצד האיראני ולהתגונן מפניהן, ואם היא פועלת מספיק בזירה הדיפלומטית מול מדינות אירופה - היא מעניקה דקות יקרות של זמן מסך לסוגיית־העל: כניסתה של אשת הציבור הידועה והפעלתנית, נכדתו של רבין, לרשימת־העל של גנרל־העל אהוד ברק. תגידו, השתגענו?