אחרי שנים של הגבלות הבנתי: עדיף לחיות פחות ולנשנש יותר

ספק אם קיים ביקום הצדיק שהצליח לשלוט בעצמו בחלוף שעת חצות אחרי שנתקף בדודא פתאומית למזון. ברגע כזה יפתח האדם הגווע את המקרר כאחוז בדיבוק וירוקן לתוכו עוגת שוקולד שנותרה מיום ההולדת של הבן בגן, קציצות קרות ומופלאות שהוכנו מבעוד מועד לטובת חלוקה לקופסאות מזון שבועיות שייאכלו בעבודה ובמבה שיועדה לקטנים, אך בחסות החשיכה תהפוך בעל כורחה לחלק מהליך של גריסה עצבנית וחסרת תכלית. ובתום אותה הילולה, כמה רעה תהיה התחושה ומה רב היגון שילווה את הגרגרן הפרוע בדרכו למיטתו בנסותו לשוב לחיקה של השינה המתוקה. 
 

כמו היום, גם בעבר תאוות כאלו וסיפוקן נחשבו לדבר משוקץ. בזמנו התפיסה הרווחת הייתה שבעולם הבא מצפים לאדם שיידע להתעלם מההבלים הללו חיי נצח עמוסים בטוב, במנעמים ובתענוגות העולים על כל דמיון, ולכן רק יחיד רפה וחסר אופי יתקשה לעמוד במבחנים המדוברים ויוותר על הפרס המיוחל. בפועל כנראה, על פי דיווחים היסטוריים רבים מאנשי הדת הנוצרים בימי הביניים, שאמורים היו לעמוד בסטנדרטים המחמירים הללו, התקשו להסתדר עם גרגירי יער, מים זכים ותפילות בלבד. הם התפתו ובלי בושה בלסו עד שגלימותיהם הקדושות התפקעו ופניהם נטפו שומן. 
 

בעידננו הצידוק להימנע מאוכל נובע ממקור אחר, שעיקרו אורח חיים בריאותי. אם אתם חפצים בשנים רבות וראויות בעולם הזה, עליכם לסרב למנעמים שהופכים את העולם לכל כך טוב. נשמע מוזר, אבל לפי ההיגיון של המאה ה–21 כך יש לנהוג. זה מצטרף לרצון להיראות חטוב ולטירוף המשוגע של כושר בכל שעה וללא הפסקה. 
 

מודה, גם אנוכי נפלתי קורבן לצום האינסופי ולרשימת האיסורים שרק הולכת ומתארכת. בהתאם אני נמנע מסוכר (מטעמי סוכרת אפשרית), מגלוטן (רע ומשמין), מחלב (מייצר ליחה וחראם על הפרות), מבשר שמן (כולסטרול), מבשר בכלל (ענייני מוסר וטבעונות), מביצים (כולסטרול), מפחמימות (משמינות וקשות לעיכול), מפירות (יותר מדי סוכרים), מחריף (גורם לצרבת), מקפה (קפאין הרסני לעור), מחמאה (סותמת עורקים), ממטוגן (רע לקיבה) ומקטניות (מייצרות גזים). ובכלל, אני אוכל כמה שפחות. 
 

זו נראית רשימה מגוחכת, אבל בטוחני שרבים מכם מצאתם עצמכם מהרהרים בה ונזהרים מחלק מהמזונות המפורטים ואולי גם מכולם. לאחרונה נשבר לי. החלטתי אחרי כמה שנים של הגבלות לתת דרור לנפש, להתמסר לקולינריה הפושעת ביותר ולמרוד בעצות הרופאים והתזונאים. 
 

אם חיים מלפני כמה שנים היה מביט בחיים של הזמן האחרון, הוא היה מתבייש בחולשה וברפיון שנתגלו אצלי. אפילו על מה שמתרחש בזמן כתיבת הטור הוא היה נוזף בי ונבוך ממני. בעודי מתקתק על המחשב מלווה אותי בלי בושה וחשש פיצה מפוארת, שיש בה תוספת גבינה, פלפלי חלפיניו וטונה, ולצדה בקבוק דיאט קולה. ספק אם שמו האמיתי של יצרן הפיצה הוא "לואיג'י האיטלקי" ומקורו באיטליה, ככתוב על הקרטון שהביא השליח, ובכל זאת הרגע הזה שווה וטעים בטירוף. ואם זה יקצץ את שנותי, אז מה. נדמה לי שעדיף לחיות קצת יותר בכיף, גם אם פחות זמן, מלמות בגיל 120 עם כוסמת ביד.

כבר כמה שבועות, מרגע שעלתה לשידור התוכנית "יצאת צדיק" שאותה אני מגיש, אנשים עוצרים אותי ברחוב ומפגיזים בשלל שאלות. היות שישנן קושיות החוזרות שוב ושוב, החלטתי להשיב במרוכז: 
 

לא. ברגע האמת אני עוסק בתוכן ובסיטואציה, ואני סומך על הצוות שמסביב. 
 

אני מניח שזה קשור גם לעומס הבלתי אפשרי שהמשטרה מתמודדת איתו, לתלונות שלא תמיד מוגשות ולהוראת המחוקק בעניין.
 

ישנם כנראה מי שלמרבה הצער חסרים את התכונות הנ"ל.

אני בכושר סביר ושונא לוותר.

להזמין איש מקצוע רק על פי המלצה של חבר, לברר מחירים מראש, לשאול המון שאלות, להיות חשדן ודקדקן ולבקש חשבונית בסוף ההליך.