כל מי שהטיף להקמת מדינה פלסטינית כחלק מהסכם שלום עם ישראל טרח להזכיר את התקדים ההיסטורי של דו קיום יהודי–מוסלמי, ימי "תור הזהב" בספרד. מאות שנים זכו היהודים בספרד המוסלמית לפריחה ולשגשוג. לימודי הקודש והפרסומים התורניים וההלכתיים הגיעו לשיאים ומהווים חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי עד ימינו. כך פרחו גם השירה והפילוסופיה, המדע והרפואה, הדיפלומטיה ואפילו קריירה צבאית, ומשרות שרים ויועצים לשליטים המוסלמים נרשמו בדפי ההיסטוריה. מעת לעת נקטעו תקופות הזוהר על ידי גזירות ורדיפות, ויש המסמנים את סופו של תור הזהב בפוגרום נורא ביהודי גרנדה המוסלמית במאה ה־11. על כל פנים - היו ליהודים שנים טובות, בייחוד כאשר משווים את מצבם למצב היהודים בארצות הצלב. 
 
בעשורים האחרונים יש גם תור זהב לערבים תחת שלטון ישראל. הם אומנם מתלוננים על רדיפות ואפליה וקיפוח, אבל הם יודעים היטב להשוות את מצבם למצב הערבים במדינות השכנות. ובשבועות האחרונים חווים ערביי ישראל עדנה של ממש. לקראת הבחירות החליטו המפלגות הערביות לשוב ולהתאחד ב"משותפת". מול הפיצול המתגבר במחנות המרכז־שמאל ובימין היהודי - זו בלי ספק תופעה מעוררת קנאה.
 
השמאל הישראלי משתוקק לשוב לשלטון. וכבר מזמן הבינו שם כי גם אם המחיר (הציבורי) הוא שותפות עם ערבים - הם נכונים לשלמו, גם אם המשמעות היא ויתור על קולות המרכז. בבחירות האחרונות הערבים הצילו את מרצ ממחיקה, קולות הקוראים לריצה משותפת איתם (לפני שנודעה החלטתן להקים מחדש את "המשותפת") כבר בקעו משם. ניסיון הנפל הקצר להקים הנהגה יהודית־ערבית למרצ, שהוכרז על ידי מוסי רז ועיסאווי פריג', אומנם גווע במהירות, אבל שמעתי את הסופר דויד גרוסמן מייחל להקמת רשימה כזאת, ולא שולל גם אפשרות להשתתף בהקמתה. כחול לבן כבר הסתמכו על תמיכתם כשקיוו לגוש חוסם, והכו על חטא התעלמותם מהם בבחירות האחרונות. בנימין נתניהו מילכד אותם לעמדה זו במהלך מערכת הבחירות, והם ניסו להוכיח שוב ושוב שאין להם אחות. בטח לא אחות ערבייה.
 

ואז הופיעו ניצני השינוי גם בימין. אביגדור ליברמן, האשם העיקרי במערכת הבחירות המיותרת, סימן את הכיוון - בהימנעות. מי שעשה את הקריירה הפוליטית שלו על שנאת ערבים - "בלי נאמנות אין אזרחות", "רק ליברמן מבין ערבית", גזר דין מוות למחבלים, שלילת אזרחות וגירוש - פנה לערוץ אחר.

לפתע פתאום התאדו הערבים מקווי האויב, ואת מקומם תפסו החרדים, ובשבוע האחרון גם הציונות הדתית. על השימוש בנשק השנאה לא ויתר כמובן. השבוע אמר על המכינות הקדם־צבאיות הדתיות: "מה שקורה היום עמן מתפתח לכיוון של מיליציות דתיות פרטיות, מין פלנגות". מרתק. כמה מקרים של התמרדות או סירובי פקודה יכול ליברמן לספור? בהתנתקות לפני 15 שנה זה לא קרה, אז מה גרם לדמיונו של ליברמן לראות עכשיו "פלנגות"? ומי שחי בארץ כבר כמה עשורים זוכר היטב מי היו הפלנגות הרצחניות של הערבים הנוצרים בלבנון, ואיך אחרי סברה ושתילה הפך התואר הזה לאחד מכינויי הגנאי הגרועים בארץ.
 
וכך נושלו הערבים מכתר האויב האולטימטיבי מבית, ואת מקומם בפרופגנדה של ליברמן תפסו יהודים דתיים. מישהו, יועץ אסטרטגי מקומי או זר, גילה כנראה את אוזנו של ליברמן שהרגיעה היחסית בטרור הערבי הורידה את מפלס האיבה נגד ערביי ישראל, וכדי להתבדל מהימין עליו להגדיר דמון חדש. הוא אומנם לא מתחבק עדיין עם הערבים - אבל גם שלום קר זה נכס. ולערבים הייתה עדנה.
 
דמון אחד פחות
 
כמו תמיד - נתניהו היה הראשון לזהות את השינוי הציני אצל ליברמן וחשב שגם הוא יכול לנסות לעבור בפתח הזה. הוא שלח את נתן אשל לפרסם שני מאמרים, ב"הארץ" וב"מקור ראשון", שהודיעו לעם ישראל כי הערבים אינם הבעיה. הם הפתרון.
 
זה היה בלון ניסוי מעניין. אם היה מרכז הליכוד מתכנס ומגלגל את נתניהו בזפת ובנוצות מעל כל מדרגות מצודת זאב - היה השה לעולה אשל מושלך (זמנית) אל המוקד. אבל רק כמה מחסידיו המושבעים של נתניהו בתקשורת הימנית הזדעקו וסירבו להמשיך להגן עליו, "ישראל תמשיך להתקיים גם אחרי נתניהו" אפילו העז שמעון ריקלין להתנבא. אבל מחאתם גוועה במהירה, בעוד חברי הכנסת והשרים של הליכוד שותקים במבוכה וממתינים לקידום - הוגדר הניסוי כמוצלח. 
 
ההגינות מחייבת להזהיר מראש את ערביי ישראל - ליברמן לא הפך לאוהב ערבים. הכל ציניות פוליטית זמנית. ונתניהו לא יכניס אתכם לממשלתו הבאה אם יזכה להקימה. הוא אינו מהמר כפייתי, ואינו מתאבד. הוא יודע שלא תהיה לו תקומה פוליטית בבסיס תומכיו אם יתחבק עם טיבי. נתניהו יהיה מוכן להעביר לערבים תקציבים שמנים תמורת תמיכה מבחוץ. לחלק להם תפקידים פרלמנטריים כהנה וכהנה, להתחייב להעביר חוקים שהם רוצים בהם כבר זמן רב. אולי לתקן את חוק הלאום. הוא יהיה מוכן להכשיר יישובים לא חוקיים שהקימו בנגב ("כפרים לא מוכרים") ואגב כך להעניק להם מאות אלפי דונמים מקרקעות המדינה. הוא יהיה מוכן להמשיך לא להרוס את חאן אל־אחמר. הרי ממילא לא התכוון להרוס אותו. את הקרקע לכל אלה הכשיר נתן אשל במאמריו. 
 
בימי הניסיונות הנואשים להקים קואליציה נעשו גם ניסיונות לגייס כמה ערבים. אם לא ממש לתמוך בנתניהו, לפחות שייצאו מהאולם כדי להקים, אולי לפרק זמן קצר, ממשלת מיעוט. הכישלון היה מהדהד. אבל במהלך הזה גם איבד נתניהו כלי מלחמה פוליטי חשוב מאין כמותו. זה שהעניק לו את הניצחון הדחוק על פרס ב־1996 ("נתניהו טוב ליהודים" היה תמונת ראי של המסר הסמוי "פרס טוב לערבים"). מכשיר זה הביא לו גם את הניצחון ב־2015, בזכות האוטובוסים והערבים הנוהרים. גם בהישג בבחירות האחרונות זכה נתניהו כשמלכד את כחול לבן להתרחק מהערבים. 
 
לא עוד. 
 
נתניהו לא יוכל להשתמש בעתיד הקרוב בססמאות הללו. ליברמן החליף, כאמור, את שנאת הערבים בשנאת דתיים, אבל נתניהו אינו יכול להשתמש בכלי הזה. הוא נותר רק עם הדמון המופשט "שמאל", אך יותר ויותר ליכודניקים כבר שואלים את עצמם מה כוללת הימניות שלהם אם גם נתניהו מחזר אחרי הערבים.
 
לא מיותר להזכיר: ערביי ישראל לא השתנו. גם "המתונים" של רע"מ וחד"ש שבים לחבור לבל"ד. ובלשונו של יצחק שמיר ע"ה "הערבים הם אותם ערבים, והים הוא אותו הים", זה הים שהם רצו להשליך אותנו אליו במלחמת העצמאות. מי שהחליפו את עורם הם ליברמן ונתניהו.
 
בדצמבר 2017 ארגן יועז הנדל הפגנת ימין "נגד השחיתות". היום הנדל הוא חבר כנסת בכחול לבן ותוקף ישירות את נתניהו. אז - עוד לא העז. דיברתי בהפגנה ההיא והסברתי למפגינים כי המשך תמיכה בנתניהו יעלה לימין בשלטון, כי נתניהו ייקח אותנו עמו לתהום, הזכרתי לקהל בכיכר ציון כי כשם שהשחיתות וסכנת ההרשעה הפלילית והכלא דחפו את שרון למסור לערבים את חבל קטיף וצפון השומרון - מצב דומה עלול להוביל את נתניהו לצעדים דומים.  
 
למותר לציין כי לא הועלתי בדברי. הליכודניקים המושבעים היו בטוחים אז, כשם שהם בטוחים היום, שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל מאז ומעולם ואין לו תחליף. עכשיו אולי גם הערבים חושבים כך.