אהוד ברק פרסם סרטון ובו הוא מתחייב: “תוך שנתיים אנחנו נחוקק חוקה לישראל ברוח ערכי מגילת העצמאות, תוך שנתיים נקבע גבול לישראל שיבטיח קודם כל ביטחון ורוב יהודי מוצק לדורות. יונהג חינוך חינם מגיל אפס, אפס תורים בחדרי מיון, אנחנו מתחייבים לירידה של 20% ביוקר המחיה. ביטול ההדתה במערכת החינוך, הסדרת נישואים אזרחיים תוך שנה ותחבורה ציבורית בשבת. כשאני מתחייב - זה קורה”.
כידוע, אין מכס על מילים. במערכת הבחירות ב־1999 פיזר ברק התחייבויות רבות: שלום, גיוס חרדים, 300 אלף מקומות עבודה (האבטלה אז הייתה חמורה), צמצום העוני וכמובן: הזקנה מהמסדרון. ההתחייבות היחידה שקיים הייתה הנסיגה מלבנון. הנסיגה החפוזה התפרשה כניצחון אדיר לחיזבאללה, שהפך מארגון טרור שהקיז את דמנו לצבא מאורגן המרתיע את ישראל ומכסה את רוב שטח הארץ ברקטות שלו. ממתין רק לפקודת הפעלה מטהרן.
התחייבויות ברק חלולות. כדי לחסל את התורים בחדרי המיון יש צורך לחזק מאוד את הרפואה בקהילה. צריך הרבה יותר רופאים ואחיות - שאין. כדי להכפיל את מספר הרופאים בקהילה ואת מספר האחיות צריך המון כסף והרבה שנים, לא שנתיים. האם ברק יודע כמה עולה להכפיל את מספר מיטות האשפוז בארץ? לבנות בתי חולים נוספים? הוא יודע, אבל “אפס תורים במיון” הוא צ’ק בלי כיסוי גם אם המלאך רפאל היה חתום עליו.
חינוך חינם “מגיל אפס” חשוב מאוד, אבל צריך חמישה עד עשרה מיליארד, תלוי את מי שואלים. הוא יוריד את יוקר המחיה ב20%? נו, באמת. ראו את הבטחותיו בענייני חברה וכלכלה ב־99’. באותו ביטחון ובאותה תקיפות עדכן אותנו בוועדת חוץ וביטחון כי “בספטמבר יהיה לנו צונאמי מדיני”. זה באשר ליכולתו לחזות את העתיד הפוליטי של ישראל.
אבל אני, מטבע הדברים, נדרש להתחייבות שלו לקבוע גבול קבע לישראל. גם הוא יודע שתוך שנתיים לא יכול להיחתם חוזה שלום ובו גבול מוסכם. בפעם האחרונה שהבטיח “שלום וביטחון” הוא ניסה לעשות את זה בקמפ דיוויד, כשהתחבק עם ערפאת, וזה עלה לנו ביותר מ־1,000 נרצחים. אז הוא לא מתכוון להסכם אלא לנסיגה חד־צדדית. על פי תוכניותיו ושם הקוד “רוב יהודי מוצק”, מדובר בעקירה של יותר מ־100 אלף יהודים ממאות יישובים והפקרת השטח לחמאס. עקירת 8,000 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון עלתה לנו 12 מיליארד, כמה תעלה עקירת 100 אלף?
והגבול שהוא מבטיח? ההתנתקות של שרון יצרה את המציאות הקשה הנקראת “עוטף עזה”. נסיגה מיהודה ושומרון תיצור גיהינום בכל הארץ. ביום בו פיזר את ההתחייבויות חסרות הכיסוי שלו הוא צירף למפלגתו את אבי בוסקילה, מי שהיה מזכ”ל “שלום עכשיו”. כך יצא מרצע השמאל הקיצוני מהשק הריק של ברק. כלומר: לא יצא, להפך. נכנס, ומצא לו שם בית אידיאולוגי חם.
ברק לא הציג שום תנאי לכל ה”אנחנו מתחייבים” שלו. האם ההתחייבות תקפה רק אם הוא יהיה ראש ממשלה, או גם אם יהיה מספר 17 (כפי שהסכים) באותו “גוש מרכז שמאל” שהוא מקווה להקים, ואז יזכה, במקרה הטוב, להיות השר לשלום אזורי? ברק לא פירט. הוא אדם אינטליגנטי מאוד, וממרומי האיי.קיו שלו הוא בטוח שכל השאר אידיוטים ונמנע מלהלאות אותנו בפרטים.
לכאורה, אין מקום לדאגה. ברק מוכר היטב בזירה הפוליטית שלנו. הוא היה ראש ממשלה קצר מועד מאוד (אולי לכן התחייב “תוך שנתיים”, כי הוא מעריך שמועד הפירעון לא יחול במשמרת שלו) ופירק כל מפלגה שעמד בראשה. לכן מרצ והעבודה מתחמקות ממנו כמו מאש. גם החבר’ה מכחול לבן מכירים אותו היטב. עוד מהצבא, זוכרים שהיה מפקד מצוין בסיירת מטכ”ל, מג”ד שריון אמיץ בחווה הסינית ואחר כך לא משהו. הם גם זוכרים אותו כראש ממשלה בתחילת האינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון בימי אולמרט ונתניהו. ההיכרות הארוכה הזאת אינה פועלת לטובתו. ולפיכך, ב־2 באוגוסט הוא עלול למצוא עצמו רץ לבד, ולא עובר בספטמבר את אחוז החסימה. ובכל זאת למה זה מדאיג? אם ברק פולט הבטחות כאלו, סימן שיש לו סקרים המעידים כי לשטויות הללו יש די קונים בציבור הישראלי. וזה מדאיג מאוד.