מעניין אם הפוליטיקאים שהופיעו באזכרה ליוני נתניהו ז"ל יגיעו גם בשנה הבאה

כמעט מדי שנה אני מקפיד להשתתף באזכרה לסא”ל יוני נתניהו ז”ל. כך היה זה גם בשבוע שעבר, כשמלאו 43 שנה למבצע יהונתן, הפעולה הנועזת הנושאת את שמו לשחרור חטופי אנטבה. הופתעתי למראה הקהל הרב, רב מתמיד, כ־200 איש ואישה, שבאו לכבד את זכרו של הלוחם ששמו היה לאגדה.
 

בית העלמין הוכן לקראת טקס האזכרה. עשרות אנשי ביטחון הוצבו במגרש החניה, דרכיו נחסמו, מחיצות בד נפרשו לאורך השבילים והוליכו את המתכנסים אל חלקת הקבר, כאשר בדרך הם עוברים בידוקים מכבידים. לאיש לא היו טענות. ככה זה כאשר החלל שלזכרו התכנסו היה אחיו הבכור של ראש ממשלת ישראל.
 

הבטתי סביב וזיהיתי פנים שמעולם לא ראיתי באזכרות קודמות. הרבה חברי כנסת, פוליטיקאים, ליכודניקים ואחרים. התנהלו שם שיחות קולניות, צחוקים וצ’פחות. מה מצאו לנכון החדשים, שזה מקרוב נבחרו ומבקשים שוב להיבחר, להשתתף הפעם באזכרה? אתם יודעים את התשובה.
 

כיסאות פלסטיק פוזרו ברחבי חלקת הקברים, בינות למצבות לעשרות חללי צה”ל. מפקדים וקצינים ליד סמלים וטוראים, אלופים לצד נגדים. השוויון שבמוות. ישבנו במרווחים שבין המצבות הללו. הבטנו בשמות הנופלים, ניהלנו שיחות חולין, אבל המחשבה הייתה נתונה ליוני.

 

זכיתי להכירו. היינו ילדים בשנות ה־50. ההורים, ידידי משפחתנו, נסעו לספרד והתלבטו היכן להפקיד את שלושת צאצאיהם. פנו אל הוריי. אמי מיד הסכימה. וכך יוני וביבי בילו בצל קורתנו במשך כשבועיים. אני זוכר מהומת אלוהים של ארבעה שובבים: שני בני משפחת נתניהו (הפעוט עדו הופקד בבית דודתו), אחי ואנוכי. שאגות וקריאות, מלחמת כריות, כדורגל פרוע ברחבה שלפני הבית. אווירה כיפית בימים רחוקים שמעוררים געגוע.
 

בניסיוני לשחזר מה חשבתי אז על אורחינו, לא עולה בדעתי אלא שמדובר בשניים שלבטח יהיו לוחמים אמיצים בצה”ל. הם ואחיהם הקטן. וכך אכן היה. שלושת הילדים היו גאוותם של ההורים צילה ובנציון. הם הקנו להם חינוך לאומי, ערכים ציוניים מודגשים, מה שהוביל כל אחד מהשלושה להגיע לאן שהגיע. 
 

הפרופסור להיסטוריה יהודית וציונית, החוקר הדגול של תקופת האינקוויזיציה בספרד, אף קיווה בסתר לבו שאחד מילדיו יעמוד בראש הנהגת המדינה. זה יכול היה להיות יוני, ורצה הגורל וזהו ביבי. ואכן, ממרום שנותיו זכה האב לראות את בנו האמצעי עומד בראש ממשלת ישראל ואף להשפיע עליו. לא פחות מכך היה גאה בבכורו יוני, הלוחם העז, שהקריב חייו בפעולת חילוץ החטופים הרחק מהבית, מארץ ישראל.
 

מאז נפטר והוא כבן 102, דמותו האצילית של פרופ' בנציון נתניהו חסרה באזכרה השנתית הזאת. גאה בבכורו, גאה בקורבנו. כאשר עוד השתתף, אפשר היה לראות איזה כבוד נותנים לו ילדיו, ביבי ועדו, כראוי לראש השושלת.
 

סיפורי יוני, מתברר, טרם מוצו עד תום. כמדי אזכרה שנתית, מקפידים בני המשפחה לתת את זכות הדיבור למי שהכירו אותו, לוחמיו־חבריו. הפעם היו אלה צביקה גלעד והרב אליעזר איגרא, שבדבריהם כמו החיו את אישיותו הכובשת של יוני ואת מנהיגותו. ריגשו החברים לסיירת מטכ”ל, שיבה זרקה במעט שערם, שהניחו יחד עם שני האחים, ביבי ועדו (אף הם מהסיירת), את זר היחידה על כרית המצבה.
 

הקהל עובר ליד הקבר ופניו אל ראש הממשלה. רוצים ללחוץ את ידו. נתניהו שמח לפגוש מכרים ותיקים. הוא מחליף מילה או שתיים עם מי שהוא חפץ ביקרו, מתעלם ממי שיש לו בלב משהו עליו. בצד עומד האח, שהוא “רק” מחזאי ורופא, ובודדים ניגשו ללחוץ גם את ידו. איש לא שם לב לכך שראש הממשלה ניצב ליד קבר אחר – זה של רב אלוף דוד אלעזר ז”ל, הצמוד לקברו של יוני.
 

תמה האזכרה. הקהל אינו ממהר לעזוב, מחליפים עוד ועוד דיבורים ורשמים, אבל אט־אט מתרוקן המקום. המשתתפים צועדים אל מגרש החניה, ממהרים בשמש הקופחת אל מכוניותיהם. אנשי האבטחה מתחילים לקפל את יריעות הבד ושאר הציוד הביטחוני הרב ונושמים לרווחה. האירוע – עוד אירוע מאובטח בהשתתפות ראש הממשלה - עבר בשלום.
 

שקט חזר לשרור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. יוני ושכניו, חללים פחות מפורסמים, שוב זוכים לדומייה ראויה – עד לשנה הבאה. זה כבר יהיה כמובן לאחר הבחירות ולאחר שתיכון ממשלה חדשה בישראל. מעניין כמה יבואו אז לאזכרה, בשנה ה־44 למבצע אנטבה ולנפילתו של סא”ל יהונתן (יוני) נתניהו.