ירי בשוגג באיש חמאס כמעט הוביל אותנו בסוף השבוע לסבב אלימות נוסף

כוח של צה"ל שתפס לאחרונה את הקו בעזה טעה בזיהוי פעיל בכוח הריסון של חמאס שהגיע לגדר, והרג אותו, אף שאותו פעיל הגיע בעצם כדי להרחיק שני פלסטינים שהתקרבו באופן מחשיד לגדר. כוח הריסון של חמאס הוצב מול גדר הרצועה לבקשת ישראל. חמאס אינו אוהב את המשימה הזאת, שמציירת אותו כמשתף פעולה, אבל הוא מציית לדרישה של ישראל.
 

אנשי כוח הריסון פרוסים בעמדות ידועות מול הגדר, וכל אימת שפלסטינים מנסים להגיע אליה - הם מרחיקים אותם. הכוח הזה מכונה "חומאת א־ת'ורור" - "שומרי הפרצות". מההפגנות בימי שישי נעדרים במכוון אנשי כוח הריסון (במקומם מוצבים הסדרנים באפודים האדומים), ושם חמאס מאפשר למתפרעים להגיע לגדר וגם לנסות ולחצות אותה. הכוחות המוצבים מול עזה יודעים על פי רוב להבחין בין הכוחות השונים, אך במקרה הזה הם לא ידעו - וכך קרה שחמאס איבד אדם שנשלח למשימת שמירה על הגבול הישראלי.
 

דובר צה"ל מיהר להוציא הודעה שמודה פומבית בטעות ושציננה את הרוחות. המצרים נרתמו במהירות כדי להרגיע. חמאס יצא ידי חובה ואפשר ירי של שתי רקטות לשטח פתוח, והאירוע הסתיים מבלי שגלש להסלמה.
 

המתלהמים אצלנו לגלגו על ההודעה ה"מתרפסת" של דובר צה"ל וטענו כי יש לירות בכל פלסטיני חמוש המתקרב לגדר, כי הוא פוטנציאל לפיגוע. זה נכון גם לגבי אנשי הביטחון הפלסטינים ביהודה ושומרון, גם לגבי החיילים המצרים השומרים על הגבול וגם לחיילי צבא לבנון בצפון - כולם חמושים, כולם מתקרבים לגדר וכולם פוטנציאל לפיגוע. אפשר פשוט לירות בכולם ולהדליק את כל הגזרות. למזלנו, בצה"ל מבינים את המורכבות של האזור טוב יותר מגיבורי המקלדת של הרשת.
 

מה שהיה מעניין באירוע הזה הוא היכולת של חמאס להכיל אותו. בחמאס מבינים שהם מיצו את הכרטיסייה של סבבי הסלמה ושישראל לא תספוג עוד סבב אלים קצר, אלא תגיב בעוצמה. הבטחות ההסדרה ודיבורים על אזורי תעשייה והייטק בגבול עזה ברקע מספקים תמריצים ותקווה לאופק חדש. 
 

דבר אחד נעדר בינתיים מהשיחות על ההסדרה: גורלם של החללים והשבויים שבידי חמאס. השבוע יצוין יום השנה החמישי לנופלו של סגן הדר גולדין ז"ל. ראש הממשלה מיהר להיפגש עם המשפחות כבר לפני ציון המועד, אבל לא היה לו דבר לבשר להן. אחרי שנמנע מלנצל יותר משלוש שנים של שקט מוחלט שקנה לו צוק איתן, נתניהו נראה כמי שנושא החללים בעזה הוא הדבר האחרון שמעניין אותו. 
 

מדינת ישראל הפגינה לאורך השנים פעלתנות נמרצת להביא אל סופן את רוב פרשיות הנעדרים והשבויים שלנו. דווקא במקרה הזה, שבו יש לישראל שורה ארוכה של מנופים להפעיל על חמאס, ההתנהלות בצד הישראלי נראית מנומנמת, כאילו מצפה לאיזו אחרית ימים שבה יבשילו התנאים. נכון שחמאס הציב דרישות מופרזות בעליל בתחילת המו"מ, אבל הניסיון מלמד שהתעקשות של ישראל, שכוללת הפעלת לחץ, יכולה להביא לתוצאות מהירות יותר. 
 

צודקות משפחות גולדין ושאול בטענתן שישראל מעניקה הקלות לעזה ואינה מתנה אותן בפתרון הסוגיה. ישראל אינה מתחילה אפילו למצות את מרחב התמרון שיש לה ושעשוי לקדם את העסקה. למרות מנופי הלחץ שיש לנו על עזה, אנחנו נראים מבוהלים בכל הנוגע לתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים.
 

התמונות המחויכות של המחבל הרוצח מחלמיש עם בני משפחתו דקרו השבוע את העין. אלפי האסירים הביטחוניים בבתי הכלא שלנו נהנים מתנאים מפליגים, מתפריט עשיר וממגוון ערוצי טלוויזיה, שאינם מעוגנים בשום אמנה בינלאומית. כל ממשלות הימין הגאות שמשלו כאן בעשור האחרון, וידעו לרדוף עד חורמה כל פעיל BDS, מרכינות ראש לפני המחבלים בבתי הכלא ואינן מעיזות להתמודד איתם. 
 

אכן, פגיעה בתנאי המחבלים בכלא תביא לשביתות רעב ואולי גם לתסיסה ברחוב הפלסטיני, אבל היא מוצדקת גם מוסרית וגם תועלתנית, כאשר חמאס מתעלל במשפחות החללים והשבויים הישראלים שבידיו. ראש הממשלה ושריו, גיבורי הרשת החברתית, יכולים גם לעשות בתחום הזה ולא רק לצייץ. 
 

הניסיון מלמד שבמאמץ נחוש אפשר להביא גם פרטנרים קשים לעסקת חילופים. יכולות המיקוח של ישראל כנגד חיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה היו נמוכות בהרבה מאלה שיש לה היום כנגד חמאס, ובכל זאת, בפעילות נמרצת, הצליח המתאם עופר דקל להביא בתוך שנתיים להשבת חללי המלחמה. 

אחרי חמש שנים ישראל, חייבת להתאמץ יותר כדי להביא את פרשת החללים והשבויים בעזה אל סופה. זו חובה גם כלפי משפחות החללים שנשלחו לעזה בצוק איתן וגם כלפי כל לוחמי צה"ל שעוד יישלחו לשם.