"משכתבי ההיסטוריה" מהימין מנסים לסמרטט את רה"מ הראשון ולנפח את ביבי

אל פי הפחת: מחר ישבור ראש הממשלה בנימין נתניהו את שיאו של דוד בן־גוריון, שכיהן כראש ממשלה 13 שנים וארבעה חודשים. כשיתקיימו הבחירות הבאות עלינו לרעה ב–17 בספטמבר, ביבי יחגוג 13 שנים וחצי כראש ממשלה. היסטוריונים, פרשנים ורכלנים עורכים השוואות בין שני ראשי הממשלה ונשותיהם. ההישגים, הכישלונות, מהלכים היסטוריים, קשרים בינלאומיים, הכלכלה, כישלונות בקליטת עלייה, בחינוך, בתעסוקה, בביטחון - במה לא.
 

האומן היוצר וחתן פרס ישראל דוד טרטקובר הוציא בשנת ה–50 למדינה גלויה שבה הביע את דעתו הבלתי מתפשרת על שני האישים בשתי מילים: מעל ראשו של בן־גוריון כתב את המילה "מתקומה" ומעל ראשו של נתניהו "לקטסטרופה". בעניין התקומה אין חילוקי דעות, אף על פי ש"משכתבי ההיסטוריה" מהצד הימני של המפה מפחיתים עם השנים את ערכו של בן־גוריון והופכים אותו למנהיג סמרטוטי למדי, שלא לדבר על רעייתו פולה. לעומת זאת אותם אנשים מעצימים ומנפחים את מעשיו, כישוריו ותרומתו של נתניהו (ורעייתו שרה) למדינת ישראל, עד שאפשר לחשוב שארץ הקודש בשנת 2019 היא גן עדן עלי אדמות.
 

המנפחים שוכחים שהשלום והביטחון שהבטיח ביבי נשארו בגדר חלום, שהבטחותיו לחסל את האיום של טרור חמאס, חיזבאללה והאיראנים נשארו בגדר הבטחות, ומדינת ישראל מאוימת על ידי אלפי טילים שיכולים להיות משוגרים לעברה בכל רגע. אפשר למנות אחת לאחת את ההבטחות שלא קוימו, אבל זה יהיה מיותר, כי כל בר דעת יודע שישראל נמצאת על פתחו של הר געש ושהלבה הרותחת יכולה לפרוץ כל רגע.

 

חבורת "מלקקי בלפור" מבין הפוליטיקאים ואנשי התקשורת הולכת וגדלה. בלי עין הרע הם מקבלים ג'ובים, עולים שלב אחר שלב בסולם התפקידים. כגודל הליקוק - גודל ההתקדמות. לקראת הבחירות הבאות עלינו לרעה ש"המנהיג הדגול" כפה על המדינה ואזרחיה, צצות מדי יום ביומו פרשיות זוועה. חלקן מגיעות לתקשורת, רובן לא. מי היה מאמין שהטייקונים הגדולים במשק הצליחו לעשוק במיליארדי שקלים את המדינה, את הבנקים וכפועל יוצא מזה את האזרחים. חלקם בכלא, חלקם ממשיכים לחיות כמו מלכים, וחלקם הורידו פרופיל וממשיכים לעסוק בגלגול מיליארדים כאילו כלום לא קרה.
 

מי חשב בימי בן־גוריון שנשיא המדינה יישב בכלא בגין אונס, שרב ראשי לישראל ילך לכלא בגין קבלת שוחד, שראש ממשלה יגיע למעשיהו בגין עבירות פליליות, ששרים וח"כים יימצאו בחקירות, שלא לדבר על ראשי ערים ובכירים אחרים. מי חשב שבגין טענות על אלימות משטרתית ואפליה גזעית, בני הקהילה האתיופית "ימרדו" ויצאו להפגנות רחוב סוערות שידהימו את המדינה - וזו רק ההתחלה.
 

מדי יום נחשף הציבור לפרשיות זוועה במעונות לילדים רכים, שם סייעות ומטפלות שרק השטן יודע מי נתן להן אישורי עבודה, מכסחות את הצורה לפעוטות בצורה חולנית, ואלמלא החלו הורים ברחבי הארץ לחשוד, ייתכן שמקרי הזוועה לא היו מתגלים. תדירות נחשפות פרשיות פדופיליות מעוררות אימה, שבחלקן מככבים מורים במוסדות חינוך חילוניים ודתיים, ולאף אחד אין הסבר הגיוני לשאלה איך אחרי כל כך הרבה דיבורים והבטחות על כך שיהיה פיקוח שימנע מפדופילים לעבוד עם ילדים, הם עדיין שם וממשיכים לבצע את מעשיהם. כאשר הם מתגלים, נשמעת זעקת געוואלד, ואחרי כמה ימים הזעקה נשכחת, כשמתגלים מקרי זוועה אחרים.
 

השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ומי שהיה עד לא מכבר שר החינוך נפתלי בנט משחקים עם הציבור ב"דום שתיקה". כשלא נוח להם הם לא מתראיינים ולא מספקים הסברים. על המצב בבתי החולים, על המכות לרופאים ולאחיות, על תורים בלתי נסבלים לבדיקות MRI, על מחסור בתקנים לאנשי צוות ועל מחסור במיטות אשפוז בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות כבר נמאס לדבר ולהתריע. שוב מבטיחים שבעוד חמש שנים הכל ייראה אחרת. אבל גם לפני חמש שנים הבטיחו שבעוד חמש שנים הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
 

על הכבישים האדומים שגובים מאות הרוגים בשנה ואלפי פצועים כבר נגמרו המילים. משאיות מלאות הבטחות שלא התקיימו מוטלות הפוכות בצדי הדרכים. מכה חדשה שנובעת מטמטומם של השלטונות מכה בהמוני בית ישראל: הקורקינטים והאופניים החשמליים. הם משתוללים, עוברים על החוק, פוגעים באזרחים תמימים, בעיקר בקשישים ובילדים. משרד התחבורה שבו מככב הפרופסור ל"מצעדי בהמות" לא משמיע קול. הוא עסוק בענייני הבחירות. המשרד לביטחון הפנים משותק, ותוהו ובוהו על המדרכות והכבישים.
 

רק בשתי מילים נזכיר את חוסר הבטיחות הנפשע באתרי בנייה ובמפעלי תעשייה, שם מדי יום פועלים מוצאים את מותם ואחרים נפצעים בהמוניהם, והשרים הממונים ממלאים פיהם מלט (טוב, רוב העובדים הם או זרים או ערבים, למה לבזבז עליהם אנרגיה?). "עובדים עלינו", שרו הגששים לפני עשרות שנים. התמונה לא השתנתה - הישראבלוף חי, קיים ונושם.

בחזרה לעתיד
 

בנוסף לכל המכות שניחתות מדי יום על העם הנבחר, נחשף הציבור ביום שני השבוע דרך התקשורת "העוינת" לפרשת אונס קבוצתי מצולם ומתועד של ילדה בת 11. המבצעים, על פי החשד, הם נערים בגיל בר–מצווה מאזור המרכז, שלומדים באותו מוסד חינוכי שבו למדה הילדה. הילדה כבר לא תלמד באותו מוסד חינוכי. נכון לעכשיו, על פי דברי עורך הדין של משפחת הילדה, הקורבן במצב גרוע ביותר. "ילדה כבויה, מתה", הוא תיאר את מצבה.
 

מדובר במשפחה נורמטיבית ושקטה, שחייה התהפכו בגלל חבורת נערים סדיסטים, מנוולים, שלטענת משפחת המתלוננת גררו את בתם למבנה נטוש, שם אנסו אותה תחת איומי סכין, צילמו והפיצו בין תלמידי בית הספר. הילדים המשיכו אחרי האירוע ללכת לבית הספר. הילדה שוכבת כבויה בביתה ונזקקת לטיפול גורמי הרווחה. העובדה שהנערים החשודים באונס הם בגיל שאינו בר ענישה, חייבה את גורמי אכיפת החוק לשחררם בתום חקירה, והם מסתובבים חופשי, נהנים, מסתלבטים. אל משפחת הילדה הגיעו איומים שרימון ייזרק לביתם אם ילחצו לפעול נגד מבצעי הפשע.
 

אני חוזר 60 שנה אחורה במחשבות. היינו בני 12–13. השתתפנו בתנועת הנוער, רקדנו הורה, שיחקנו כדורגל במשק הפועלות בקרן הרחובות ארלוזורוב וריינס, שרנו משירי ארץ ישראל. פסגת הבילויים שלנו הייתה לאכול פלאפל וללכת לסרט בהצגה יומית. לקחת ילדה ולאנוס אותה??? זה נשמע הזוי. אבל אנחנו בעידן האייפון, הסמארק–פון, סרטי הפורנו הרצים במכשירים, האינסטוש, הסטורוש. ילדות בנות 8–10 מתאפרות, הולכות בנעלי עקב. אמהות חולמות שבנותיהן תהיינה דוגמניות צמרת וכוכבות ריאליטי. אנחנו בעידן סופר־מתירני. הפרוזה התחלפה בפוזה. פחד.
 

בחודש אוגוסט 1988 אירע אונס קבוצתי בקיבוץ שמרת. חבורת בני נוער בני 16–17 (זקנים במונחים של היום) אנסו נערה בת 14 וחצי במשך מספר ימים. כשהפרשה התפרסמה, היא זעזעה את המדינה. ב–2001, 13 שנים אחרי האונס, חשפה הנאנסת את עצמה לתקשורת. יעל גרינברג סיפרה את שעבר עליה, וקיוותה שיותר לא יקרו מקרים כאלו. כמה שנים לאחר מכן ניסתה להתאבד.

 

בני המשפחה של הילדה בת ה–11 מסרו שגם היא ניסתה להתאבד. והנורא מכל, שכמו במקרים דומים של אונס קבוצתי של בני נוער, הורי הנערים החשודים טוענים שהנאנסת פיתתה אותם. וכדי לסיים את פרשיות האונס, ביום רביעי בבוקר התבשר העם היושב בציון ש־12 צעירים ישראלים נעצרו בקפריסין בחשד לאונס קבוצתי של תיירת. טרם נמסר מהורי הצעירים העצורים שהתיירת אנסה אותם.
 

היוצר המוכשר יהלי סובול כתב והלחין את השיר "כל החבר'ה", שאותו ביצעה להקת מוניקה סקס. מביני דבר ייחסו את השיר לאונס בשמרת. המילים הן כמו בוקס בבטן מאגרופיו של מייק טייסון.