המון מחקרים, מאמרים ואייטמים טלוויזיוניים מאיימים עלינו שהמין האנושי על סף קץ הפרטיות. מכל הסיבות הידועות והחידושים האחרונים. האיומים האלה נשמעים מפחידים למדי, ואז קמים כל מיני לוחמי זכויות ותובעים את עלבונו של מי שנחשף שלא מרצונו בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. בכללי הם מייצגים גם את אלה שלא מעוניינים בכך שכל העולם יידע שהם אוהבים תרד.
המהומה האחרונה של מגיני הפרטיות קמה אחרי שאפליקציה בשם Faceapp הראתה לכל העולם כיצד בעלי עור מתוח ייראו בזקנתם. לא הקמטים והלחיים המידלדלות הוציאו את מגיני הזכויות לרחובות הרשת אלא הפגיעה בפרטיות. אם כל אחד יכול ועשוי להזקין ברשת, אז אנא אנחנו באים? התשובה היא אנחנו לא באים ולא הולכים לשום מקום, ובשתי מילים - אז מה? אז מה אם מוישה, בתעלול פוטו־שופ להמונים, קמטט את צווארה של רינה? הטענה הרצינית יותר היא שכרטיס הזיכרון של כל משתמש באפליקציה מכניס אותו ואת הגלריה שלו למאגרי הזיכרון של גוגל ופייסבוק, ושם, בתמיכת מערכות בינה מלאכותית, הוא צרוב לנצח ובשל לכל שימוש שאינו בשליטתו.
ועדיין, הקמפיין הציבורי שרץ בימים האלה נגד האפליקציה הזו מוכיח שהמין האנושי עדיין לא התבגר בכדי להבין שהפרטיות של היום היא לא הפרטיות של אתמול, ודאי לא הפרטיות של מחר. גם כיום כניסה למאגר של מדינות בשליטת טראמפ, פוטין, סין או הקואליציה הימנית־משיחית בישראל היא עניין בעייתי. אם תשתתף למשל בהפגנת מחאה נגד כפייה דתית או שחיתות שלטונית תסומן מיד כאויב המדינה ואפילו לא תדע שאתה כזה. רק בהמשך תדע, ואולי תבין מדוע במקום לזכות במכרז שהיה תפור עליך תפרו לך תיק. בעוד גוגל ופייסבוק יפתו אותך לקנות את אבקת הכביסה שהן מפרסמות, משטרים אפלים יחטפו את פרטיך כדי למכור לך את הערכים שלהם, ואם לא תקנה, הם יידעו על כך ויפעלו בהתאם.
הבעיה הנוכחית במאבק על הפרטיות היא היחסים בין ענקיות האינטרנט למדינות דיקטטוריות. עד עכשיו, להבנתי, הצוקרברגים מודעים לעניין ופועלים בהתאם. גוגל דסקטופ (המבצע חיפוש אסוציאטיבי במחשב האישי) הוא מנוע חיפוש הבונה למעשה רשת של אסוציאציות בעולם הנתונים האישי ומעלה תוצאות שאינן בשליטת המשתמש. אם אכן המחשב עומד להיות חלק מאישיותו של כל אדם, הרי היכולת לקיים שיקוף אישיות ברמת הרזולוציה האסוציאטיבית אמורה להפשיט ולפרק כל אדם לחלקיו, באורח שהוא אינטימי ופרטי הרבה יותר מצילום עירום או מפרטי תלוש המשכורת.
פיטר פליישר, היועץ של גוגל לענייני פרטיות, הודה במאמר שפרסם ב"פייננשל טיימס" כי "חיפוש מותאם אישית אכן מעלה סוגיות של הגנה על הפרטיות... "כדי שזה יעבוד, מנוע החיפוש חייב לקבל גישה להיסטוריית החיפוש, וייתכן שיש אנשים שלא ירצו לחלוק סוג כזה של מידע, כי הם חושבים שהוא אישי מדי". במדיניות הפרטיות של גוגל נכתב כי: "אנו עשויים לחלוק מידע עם גורמי צד שלישי, בנסיבות מגבילות, לרבות בעת ציות להליך משפטי".
שופטת ישראלית, סיגל דוידוב־מוטולה, התירה שימוש בתכתובת אלקטרונית, שהועברה בזמן העבודה, כראיה בבית הדין לעבודה. בעקבות הפסיקה אמר עו"ד דן חי, יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין: "כיום עדיף לעובד להתנהג כאילו אין לו פרטיות במקום העבודה. אם הוא רוצה להיות מאוד זהיר, כדאי שכך יתייחס לדברים". כמו אותו עובד חסר מזל ששכח את חשבון גוגל שלו פתוח בעבודה ומגלה שכל היסטוריית הגלישה שלו, כולל חיפושי העבודה, חשופים לכל דכפין.
האחים הגדולים
גוגל לא לבד. בעצם אין פיקוח אמיתי על השימוש במאגרי מידע. מאגר מידע שהוקם בארה"ב הועבר לשימושה של חברה סינית שעוסקת בזיהוי אתני של המיעוט המוסלמי־אויגורי במדינה, שנרדף על ידי השלטונות הסיניים. מצד שני, בהפוך על הפוך, אחת התרומות החשובות של ריסוק הפרטיות היא גם ריסוק הטאבו והלגיטימציה של הסקס ושאר החלוקות המסורתיות של מגדרים, גזעים וצבעים. אין רע בהגדרות החלוקות עצמן כמובן אלא בציוני הקדושה והטומאה, מה נכון ומה נורא לגבי עניינים שהם לגמרי עניינם של המעורבים. לא מדובר באתרי סטוצים אלא בפריצה נוספת של המחסומים החברתיים המקובלים לקראת יצירת מבנה חברתי פתוח ומכיל יותר.
כיום מתפתחות מערכות חיבורים שעשויות לסמן קריסה של מערכות חברתיות ענפות ויציבות לכאורה, כמו עמים, חברות, גזעים, משפחות וכו'. מדובר במערכות חוצות מחסומים, ליצירת היכרויות, פגישות, בחירות והתקשרויות בדרך לשינויים דרמטיים במבנה החברתי ובמושגי הפרטיות הקיימים. קשה להעריך באיזה קצב מתנהלת מהפכת החומות הקורסות ולאן היא מובילה. מה שברור הוא שמסך הפרטיות הנורמטיבי קורס; החל מנגישות לתיקים אישיים וכלה בתפוצת הטלפונים הסלולריים המצלמים ומקליטים. ההערכה בעניין זה היא מיליארדים של מצלמות סלולריות ומיליוני מצלמות דרכים, מבנים ורחובות שיוכיחו שלא מדובר בתסמונת האח הגדול או מציצנות, אלא בצורך במידע ובייחוד במיידי כדי להגיב באורח הראוי.
ברור שמבנה האישיות של הפרט הנורמטיבי כיום לא בנוי לעמוד מול חשיפה טוטאלית. מצב כזה מחייב מבנה אישיות אחר. מבנה חברתי אחר. קשה לנבא כיצד כל זה ישפיע על כל מערכות החיים. ברור שיוסרו הטאבו'ס המקובלים בסקס כמו גם על משכורות, חשבונות בנק, חיסיון רפואי ומשפטי, מה שיחייב שינויים קיצוניים במבנה המשפחה והממשל. ועדיין שומרי זכויות טוענים שמדובר בדיסטופיה של עריצות האחים הגדולים. הם צודקים כאמור כשמדובר בחברות טוטליטריות, אבל בחברות מתקדמות ניתן לראות בפלישה החדשה למתחמי הפרטיות האישיים מכשיר יעיל לניהול החברה כולה. בייחוד ייעול שלטון החוק ואפילו היווצרות מנגנון חושפני שעשוי למנוע מלחמות. בדרך כלל תהליך קבלת החלטות לגבי פריצה וניהול של מלחמות מתנהל בחשאיות. ככל שיש יותר מנגנונים מפצחי סודיות, כך יש אפשרות לנטר כוונות ולמנוע מלחמות.
לכאורה אין סיבה (ובעצם בימינו גם יכולת) להסתיר פרטים אישיים, מצב כספי כלכלי, בריאותי או כל אירוע שקשור בעבר. הרי הכל בחוץ, ומה שעדיין חבוי במעי המערכות הציבוריות כבר בדרך החוצה. שלא לדבר על כך ששקיפות בכלל היא כלי חינוכי יעיל מאין כמוהו כדי לגבות מכל אדם את מחיר מעשיו. להבדיל מנשפי המסיכות במאות שעברו, במאה הבעל"ט (אינשאללה) כולם ידעו הכל וכל תעלול סופו להיחשף. אם מישהו רוצה לשחק במחבואים עם אשתו או כל אדם אחר, שיתכבד וישליך את הטלפון או יפעיל אפליקציה פנימית שעדיין לא הומצאה שתאיין את הטלפון, או ישתמש בפטיש 5 קילו.