הדוח המקיף של משרד העבודה והרווחה על מצב התעסוקה בישראל הציג הרבה נתונים חדשים, ובכל זאת, חידש רק מעט. כל מי שחי בישראל ועיניו בראשו יודע שיש מגזרים בישראל שרמת התעסוקה שלהם נמוכה יותר, שרמת החינוך בהם נמוכה יותר, שרמת ההשתכרות שלהם נמוכה יותר. כל מי שחי בישראל ועיניו בראשו יודע גם מי המגזרים הללו. גברים חרדים לא משתלבים בשוק העבודה. ידענו. נשים ערביות מרוויחות פחות. ידענו. לימודי המתמטיקה אינם מספקים. ידענו.
אי אפשר לזייף הפתעה כאשר מתברר שהגורמים המכריעים מה יקרה לאישה ערבייה בשוק העבודה הם רמת השכלה ושליטה בעברית. קשה לזייף זעזוע כאשר מתברר שעובדים אתיופים מרוויחים פחות, משום ששיעור בעלי השכלה אקדמית מתוכם הוא כרבע משיעור בעלי השכלה אקדמית באוכלוסייה היהודית הלא חרדית. כמה שווה הדוח הזה? כנראה שלא מספיק.
אמות הספים לא רעדו. שר החינוך המכהן, שכבר הסביר פעם ש”העמקת המוטיבציה וערך השליחות אלו ערכים שעליהם תקום או תיפול מדינה", לא מיהר לשנות את עמדתו ולהתמקד במשימה חדשה. הנה, כאן תחילתה של הרעה החולה שראוי לעקור. רעה חולה שפשתה בצמרת ויש לה איכות מידבקת. מתקופה לתקופה, משר חינוך לשר חינוך, מתמיר, לפירון, לפרץ - מדברים גבוהה על ערכים בלי לזהות שהערך העיקרי שעל מערכת החינוך לקדם הוא הערך של עבודה עברית וערבית. כלומר, מדובר בחינוך לערכים חשובים, כמו פטריוטיות, עזרה לזולת, שמירה על הדמוקרטיה, שאיננו לוקח בחשבון את העובדה שהמעשה הפטריוטי ביותר הוא עבודה, והעזרה לזולת החשובה ביותר היא עבודה, והסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא סחרור קטלני של שוק העבודה.
זה מה שעליו "תקום ותיפול מדינה". זה מה שאפשר היה לבקש מראשי המפלגות להבטיח ערב בחירות. לא שלום דמיוני, לא שוויון חברתי בלתי ניתן להשגה – בטח לא בתנאים שמצטיירים מדוח משרד העבודה והרווחה. אם הם באמת כל כך נחושים ואמיצים, נראה אותם מנצחים את עסקני החרדים וכופים לימודי ליבה. אם הם יכולים להכניע את חמאס, נראה אותם מכניעים את המונופול של מערכת החינוך הממלכתית. אם הם יודעים איך לנטרל את השמאל, נראה אותם מנטרלים את ברברני הערכים.
נראה את נתניהו אומר לליצמן: או לימודים של מדע וטכנולוגיה, או שאין יותר תקציב לישיבות. נראה את סתיו שפיר אומרת לשכבות החלשות: המלחמה האמיתית היא לא על קצבאות, אלא על רמת בתי הספר. נראה את איילת שקד אומרת לחבריה החרד"לים: אם הילדים שלכם לא יודעים אנגלית (הם לא יודעים), אין לכם יותר זכות לדבר על תרומתכם האדירה למדינה. נראה את איימן עודה אומר למצביעיו הערבים: גמרנו עם בזבוז אנרגיה על חוקי לאום ועל הגנה דמיונית על הר הבית, מעכשיו עיקר משימתנו לייצר דור של הייטקיסטים ערבים.
נפתלי בנט היה חריג מרענן כאשר נכנס למשרד החינוך והחליט להתמקד בלימודי המתמטיקה. זה כנראה עבר לו. כפי שסמי פרץ העיר (במאמר ב”דה מרקר”), תוכניתו החדשה של בנט לפתרון סוגיית גיוס החרדים מבטיחה דור חדש של חרדים עניים. גם לא ילמדו בבית הספר, גם לא ילמדו בצה”ל – הגוף הממלכתי היחיד בישראל שמלמד, קודם כל, את מה שצריך ללמוד כדי לבצע משימות חיוניות. שלא לדבר על שוויון בנטל.
וצריך להוסיף שמקרה בנט לא בדיוק מדרבן את יורשיו למהלך דומה. כדי להתבלט בישראל, כדי לנצח בבחירות, צריך לדבר על מנהרות בעזה, לא על תעסוקה, על מצוינות, על יחידות לימוד. כדי לקבל כותרת כשר חינוך, צריך לדבר על ערכים יהודיים, או על חינוך לדמוקרטיה, או על למידה משמעותית, או על איזה הבל אחר, שהתוצאה המעשית שלו היא שגם בדור הבא אפשר יהיה להצביע על מגזרים שלמים שתרומתם לישראל נמוכה, ורמת חייהם נמוכה. בזה, כמובן, לא הפוליטיקאים אשמים. בזה אשמים הבוחרים. כלומר, אנחנו.