סגירת שדה דב הפכה את הנסיעה לאילת למסע יקר שאינו נגמר

במשך שנים ארוכות תושבי גוש דן רבתי יכלו להזמין טיסה לדרום בלי יותר מדי בלבולי מוח: להגיע לשדה, לעבור כרטוס ובידוק בקצב סילון ולעלות מהר מאוד למטוס לעיר הנופש. גם הנחיתה במתחם האילתי נעשתה בדרך כלל בקלילות. נכון, המקום הזכיר את השדה התל אביבי בדלותו ובארומה המיושנת והמהוהה שאפפה אותו, אבל עם כל הכבוד לעיצוב ולארכאיות חשיבותם הייתה משנית לנוכח הזרימה של המסע ומיקומו של השדה בלב העיר. 
 

אחרי שנחתו בו התיירים הישראלים, הם נקשו באצבע, קפצו על מונית, שילמו כמה שקלים ותוך רגע קט ובלי מאמץ מיותר טבלו בים האדום הקסום. אחרים המשיכו למסוף טאבה בגבול עם מצרים - וסיני נפרשה לנגד עיניהם. מהמרכז למצרים בשעתיים פלוס־מינוס. חיסכון בזמן שמאפשר מקסימום חופשה ללא כאב ראש. נשמע כמו ססמה של תשדיר שירות עתיק, אבל במשך שנים רבות המציאות הייתה בדיוק כזו. 
 

הנוחות עשתה שירות גדול לכלכלה שלנו. זה היה כל כך נעים, שעל אף המחיר המבהיל של בתי המלון, הדוחק והעובדה שהטיילת סבלה מעומס של רוכלים ובני נוער קולניים, אילת עדיין נתפסה כאלטרנטיבה מעולה לישראלי הממוצע. אבל כרגיל אצלנו, אם זה טוב ועובד פיקס, יקומו בהכרח מומחים ויודעי סוד שישדרגו הכל לרמת אסון. ואכן כך קרה. 

שדה דב נסגר ובקרוב יפונה לטובת עוד דירות ובניינים. ובמקום ניתור מהיר מאלנבי לריף הדולפינים, הנסיעה לפנינה שנושקת לים האדום הפכה ליציאת מצרים. המסע מתחיל כעת בנסיעה לנתב״ג. יותר נכון בזחילה ובהתמודדות קשוחה עם מסכת הפקקים והעומסים באיילון ובכביש מספר 1. דרך של דקות התארכה לכדי שעה. ואל נשכח את מחיר המונית. בין 100 ל–150 שקל, אלא אם אתם חובבי סיכונים והלכתם על תחבורה ציבורית, שלא בטוח שתביא אתכם בזמן לטיסה. 
 

אחרי שהגעתם לשדה, הבידוק והכרטוס מסתבכים. מדילוג קצבי הם צמחו להליך מורכב ומלא. השבוע חוויתי הכל על בשרי כשטסתי לאילת. אחרי שעלינו בשעה טובה למטוס, חל עיכוב בשדה. כמו שקורה לא פעם בנתב"ג, ישבנו דקות ארוכות חגורים במטוס עד שהגיע האישור להמריא. נחתנו באיחור של קרוב לשעה בשדה התעופה על שם אילן רמון. 
 

המקום יפה, והנצחת זכרו של רמון מבורכת - אבל למה בנו שם מבנה עצום כזה? מה הסיבה? כשיצאנו מבטן המטוס שאלתי את אחד מחברי על כך.

"לטובת טיסות בינלאומיות שייצאו מפה", ענה הנ"ל. 
 

"איזה?", תהיתי. "אני לא רואה טיסות כאלה כרגע. המקום נטוש, חוץ מישראלים. ויחסית לעונה נראה לי שיש גם ממש מעט אנשים כאן".

"מי יודע, אולי יהיו".
 

"למה שתייר ירצה לצאת מפה?"
 

לזה כבר לא הייתה לו תשובה.
 

עברנו למונית. העלות - 100 שקל. סך הכל מוניות לשני הכיוונים: 500 שקל. תוספת לכיס יש מאין. כמעט כמו כרטיס טיסה ליוון או לקפריסין. בעיר עבדנו כמה שעות, ובין צילום לצילום פגשתי תושבים מקומיים. כולם היו מקסימים ומסבירי פנים. אילת על מלונותיה, חופיה וקניוניה המזמינים נראית נפלא. אבל לא מלאה. ניסיתי לברר איך באמצע הקיץ לא עמוס כשם שהיה בעבר. שוב ושוב קיבלתי את אותה התשובה: מרגישים ירידה. המסלול החדש מקשה, מאריך את הדרך ומייקר הכל. בבתי המלון אפילו הורידו מחירים, כך נאמר לי, ועדיין התיירים לא באים. 
 

למקומיים גם ככה קשה להתחרות בדילים ובטיסות המוזלות שאפשר לתפוס בכל רגע לאירופה, ועכשיו המקום אפילו פחות מזמין. מציל, עובדת ברשת תיירות ונהג מונית - לא סקר מקיף, אבל סוג של חתך מייצג - השמיעו באוזני צלילים דומים. מוזיקה של אכזבה וייאוש. 
 

בדרך חזרה למרכז ניסיתי להבין את המהלך שנעשה, ופשוט לא הצלחתי. הכל כאן נוגד את ההיגיון הבסיסי ביותר. מביט בשעון. עוד מעט עשר בערב. יצאנו מהלוקיישן לשדה התעופה ברמון בשעה רבע לשבע, ואני עדיין לא בבית. מונית, בורדינג, טיסה, עיכוב בנחיתה, נתב"ג, שאטל ואחר כך מונית נוספת הביתה. נכון, השקיעו בבנייה מסיבית, בבטון ובברזל. כבישים נסללו וסרטים נגזרו. בסוף נותרנו עם צרה צרורה שעלולה להחריב מפעל תיירות משגשג בלי שום סיבה. סתם חלמאות.