1. הכל התחיל מתמונה אחת. אומנם ענקית, אך עדיין לא יוצאת מהכלל בנוף הפוליטי חודש וחצי לפני הבחירות. גאוני זה לא, אך בהחלט מעביר את המסר. והמסר הוא בדיוק כמו במועד א' של הבחירות: "נתניהו הוא מדינאי־על, ידיד אישי של מנהיגי העולם החשובים ביותר. בחברת מי עוד חוץ מנתניהו ילך ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, על שפת הים יחף ונינוח? למי עוד חוץ מנתניהו יספר טראמפ את הבדיחות הלא תמיד פוליטיקלי קורקטיות שלו? למי עוד בישראל ילחץ פוטין יד בחיוך כזה פתוח ואמיתי? נתניהו. זו פשוט ליגה אחרת".
עד כאן הרעיון היחצני וביצועו האומנותי, שאת פירותיהם אפשר היה לראות מתחילת השבוע על שלטי החוצות המפוזרים ברחבי הארץ. אבל מה חושב אזרח מן השורה, שלא נמנה עם מעריצי הליכוד, כאשר הוא מביט בתמונה ענקית של נתניהו לוחץ את ידו של פוטין? "יאללה, בחירות". מה חושב מצביע של הליכוד? "אין על ביבי, כוווולם מכבדים אותו". ומה חושב עולה חדש, אחד שעלה מרוסיה או מאוקראינה בסביבות שנת 2010, נחשב לבעל דעות מערביות־ליברליות ועדיין שומר על קשר עם החברים במוסקבה, פטרבורג או קייב (לפי ההערכות יש כמה עשרות אלפי ישראלים שעונים על הקריטריונים האלה)? להלן הציטוטים (בתרגומי. הערוץ והצ'ט מתנהלים ברוסית) מקבוצה ברשת טלגרם השייכת בדיוק לצעירים כאלה:
28.7, יום א', בשעת צהריים: "אההההההההההה! (באותיות ענק) היום תלו על המטה הראשי של הליכוד שלט בחירות (כן, כן, שוב בחירות אצלנו). לפני כן הייתה תמונתם של נתניהו וטראמפ, הפעם הם בחרו לתלות את זה. נתניהו עם פוטין! למעלה כתוב 'נתניהו. ליגה אחרת'. כאילו נתניהו הוא הכי מלך מכולם כי יש לו יחסי ידידות עם פוטין. אחרי מה שקרה אתמול במוסקבה, התמונה הזאת... זה פשוט משהו 'נפלא'. שלא לדבר על כך שבין כל אלה שקוראים להם פה 'רוסים' יש המון יוצאי אוקראינה, שהיחס שלהם כלפי פוטין די ברור מאליו".
28.7, יום א', 14:00: "אמש טיילתי במדבר, ותוך כדי הטיול צפיתי בשידור חי מהפגנת הענק שהתרחשה במוסקבה. ראיתי איך במרחק של 3,000 קילומטרים ממני השוטרים מפוצצים את חברַי באלות! לאחד מהם שברו רגל, לשני גרמו לזעזוע מוח. לחשוב כי בסך הכל מה שאנשים במוסקבה ביקשו זה להשתתף בבחירות מוניציפליות! ביקשו וקיבלו מכות ומעצרים. וכעבור פחות מיממה אנשי הקמפיין של הליכוד החליטו לתלות את הכרזה הזאת. הערב בשעה 19:00 אנחנו מגיעים למצודת זאב למחות ולדרוש להוריד את הגועל הזה לאלתר!".
28.7, יום א', 14:30: "ועכשיו משהו מעניין יותר. מסתבר שאני מוזמן להשתתף בפגישת נתניהו עם הבלוגרים 'הרוסים'! זה קורה ביום שלישי בערב. בפאב בראשון לציון. אני יודע בוודאות איזו שאלה אני הולך לשאול אותו! יאללה תעבירו שאלות, אשתדל לשאול גם אותן!".
רומן גולדשטיין, הבעלים של ערוץ הטלגרם המדובר, הצליח לארגן הפגנה קטנה עוד באותו ערב. המפגינים - כ-30 איש, רובם חברים בערוץ - הגיעו עם שלטים, התמקמו מול בית ז'בוטינסקי, מחו נגד תליית הכרזה, צילמו תמונות סלפי, העבירו שידורים חיים בפייסבוק והתפזרו בלי שאף אחד שם לב. או שבכל זאת היה שם, מעבר לכביש, מי ששם לב והסיק מסקנות? למחרת ההפגנה הודיעו לרומן כי "בעקבות השינויים בלו"ז של רה"מ צומצמה הפגישה עם הבלוגרים".
2. יום שלישי, 30 ביולי, ערב סגירת הרשימות, הפך ליום שכולו "הרחוב הרוסי". יאיר לפיד ויואל רזבוזוב בחרו להזמין את הפעילים ה"רוסים" שלהם לפגישה בבריכת אביחיל בנתניה. על אף המיקום המבטיח כולם נשארו מחוץ למים, והתקשורת חיכתה לשווא לתמונות בבגדי הים. בעוד לפיד ורזבוזוב דיברו על לבם של אלה שעתידים לרדת לשטח לעשות מאמץ־על כדי למנוע "מהרוסים של כחול לבן לברוח בטרם עת", בעלי הבלוגים בשפה הרוסית (טוב, אלה מהם שלא מארגנים הפגנות מול מצודת זאב) התכנסו בפאב "יודל'ה" שבראשון לציון.
"היינו כ־50 איש", מספר אחד ממשתתפי הפגישה, לאוניד זלצמן, "הגענו בזמן וגילינו שנתניהו מתעכב. זה לא הפריע לאף אחד, כי היה שם כיבוד כיד המלך ובירה בשפע על חשבון המארגנים. פטפטנו, הצטלמנו, שתינו בירה. ביבי הגיע כעבור כשעה וחצי, ויחד איתו כל אנשי 'הסיירת הרוסית' שלו: טלי פלוסקוב, רוברט אילטוב, הספורטאי אלכס אברבוך והיועץ אריאל בולשטיין. שאלתי אותו אם הוא לא עייף משנותיו הארוכות בפוליטיקה ואם אינו שוקל ללכת לנוח.
"בתור תשובה פתח נתניהו בנאום שלם, דיבר ארוכות, היה שנון וחד, והרעיון המרכזי שקלטתי היה: 'אם לא אני, אז מי? על מי אפשר לסמוך, אם אעזוב?'. השאלה מן הסתם הייתה רטורית. מה אגיד לכם, חברים? ביבי הוא פשוט זמיר! כמה יפה הוא יודע לדבר, כמה משכנע! מצדי, שיהיה שגריר ישראל באו"ם לנצח נצחים, אמן. הגעתי למסקנה כי ביבי לא עייף בכלל, מלא אנרגיות, וכנראה לא יעזוב אותנו עוד הרבה זמן. לטובה או לרעה - ימים יגידו".
3. מוקד "רוסי" נוסף, אולי מרכזי יותר, היה באותו ערב: אירוע הצגת הרשימה של מפלגת ישראל ביתנו באקספו תל אביב. ליברמן הסתובב בין כולם, לחץ ידיים ונראה מבסוט מקבלת הפנים. האירוע נתפס כ"רוסי" בעיני אנשי התקשורת, אך כשמתבוננים ברשימה נראה כי גם הפעם היא נבנתה על פי עקרון הריצ'רץ': אם מס' 1 הוא דובר רוסית, אזי הבא אחריו אינו, וכן הלאה.
לפי הסקרים, ישראל ביתנו שומרת על כמות מנדטים הנעה בין 8 ל־10, ולדברי הסוקרים, את רוב כוחה היא שואבת דווקא מבוחרים שלא שייכים למגזר העולים. מי ששוקלים הפעם לשלשל את האות "ל" בקלפי הם ילידי הארץ בגילי 40־70, רובם חילונים מובהקים. האג'נדה של ליברמן בינתיים מדברת אליהם. זה גורם לישראל ביתנו לעלות בסקרים, להבטיח לנתניהו חיים קשים אחרי 17 בספטמבר, ולהכין אותו לדרישה של ארבעה תיקים חשובים (כולל משרד הבריאות ומשרד הפנים לצד הביטחון והקליטה - ד"ש חם לליצמן ולדרעי).
במצודת זאב (הכרזה עדיין תלויה שם) עוקבים בקפדנות אחרי היריב המר. המטה הרוסי פועל ללא הרף. לכל ראיון של ליברמן וחבריו מגיעה מיד תגובה חריפה. אנשי הקמפיין ממעטים לאשר לחברי הליכוד להתראיין בתקשורת הרוסית. בינתיים עיקר המלחמה מתרחש בזירה הווירטואלית ובא לידי ביטוי בסרטוני תעמולה. על כל סרטון חריף של הליכוד מיד באה תשובה הולמת מבית היוצר של ישראל ביתנו. כיצד הקרב הזה ייגמר - איש לא יודע. אך לפי כמות הסרטונים ואיכותם, נראה שאפשר כבר להתחיל לארגן פסטיבל סרטים פוליטיים. הרייטינג בטוח יהיה בשמיים. אפשר גם להזמין את הבלוגרים. רק בבקשה, בלי תמונות של נשיא רוסיה!
הכותבת היא פרשנית פוליטית ומגישה בערוץ 9 וברדיו כאן רק"ע
[email protected]