מי שלא צפה ב״אולפן שישי״ בסוף השבוע האחרון, יכול היה לחשוב שעמית סגל החל להגן על איתמר בן־גביר ועל התמונה של ברוך גולדשטיין שתלויה אצלו בסלון. זו הייתה הרוח ברשתות החברתיות, שהסתיימה בכותרת ב״הארץ״ שיצאה נגד המציאות הקשה והמתסכלת הזו. אלא שהבעיה האמיתית עם המציאות הזו היא שמעולם היא לא התרחשה. נהפוך הוא - מי שצפה יודע שסגל הדגיש ש״לתלות תמונה של רוצח מתועב בתירוץ שהוא היה רופא - זאת בושה, ועם זאת כדאי שנחיל את הזעזוע הזה לא רק על איתמר בן־גביר, אלא גם על סגן יו״ר הכנסת לשעבר״ (אחמד טיבי, שתמונה של ערפאת תלויה בלשכתו).
אבל כשאי אפשר לענות בטיעון הגיוני, נכנסת הפרופגנדה הדוגמטית, שלא לומר שקרית. טיבי מיהר לצייץ ש״ההשוואה בין התמונה של ערפאת בלשכתי לתמונה של גולדשטיין שתולה בן־גביר בביתו היא מגוחכת. ערפאת הוא מנהיג העם הפלסטיני הנבחר, סמל לאומי ואבי האומה. גולדשטיין הוא רוצח שפל ונתעב שירה במתפללים במסגד וטבח בהם״. גם איימן עודה הצטרף לחגיגת הטוויטר בציוץ שנראה כאילו נערך בקפידה על ידי דוברו החדש. כולם עשו רייטינג, ואז חיזלשו. האם נשאר משהו ערכי מהוויכוח הזה? הרי סגל לא הגן על בן־גביר ולא הכשיר את גולדשטיין, ואף אחד לא הרוויח מהאשמתו בכך, ובמקביל מחליקים לטיבי על הערצתו לערפאת, כי הוא עושה טובה שאינו מכחיש את השואה ואפילו דיבר פעם בגנותה.
חובה עלינו לחזור להסכמות לגבי ערכים בסיסיים, שנזנחו מתישהו לטובת קידום המחנה הפוליטי. עיוות העובדות במטרה להביא עוד מנדט בסקרים הוא תופעה שמתרחשת משני הכיוונים: הניסיון המלוכלך להכשיר את כניסת הכהניסטים לכנסת כי הם ״פי מיליון יותר טובים מהשמאלנים״ הוא אובדן מוחלט של ערכים. אבל גם ההחלקות המוגזמות לחברי הכנסת הערבים אינן ערכיות.
הן היו מוצדקות לו היו מביאות לגישור בין־מגזרי, כי שווה להתפשר על חלק מההסתייגויות כדי להשיג מטרה חשובה יותר. אבל ההחלקות האלו לא הובילו לגישה פייסנית, או לשיתוף פעולה, או להפסקת הבדלנות, או ליכולת המפלגות להיות ישראליות במקביל להיותן ערביות, ולהתגאות ולשמוח בכך. זה גם לא הועיל בהיבט הציני של השגת מנדטים. שיעור ההצבעה במגזר הערבי נמוך, והניסיון השקרי להדביק לכחול לבן את ״הקואליציה עם הערבים״ בבחירות הקודמות כדי להפחיד מצביעים - הניב למפלגה 35 מנדטים.
הן היו מוצדקות לו היו מביאות לגישור בין־מגזרי, כי שווה להתפשר על חלק מההסתייגויות כדי להשיג מטרה חשובה יותר. אבל ההחלקות האלו לא הובילו לגישה פייסנית, או לשיתוף פעולה, או להפסקת הבדלנות, או ליכולת המפלגות להיות ישראליות במקביל להיותן ערביות, ולהתגאות ולשמוח בכך. זה גם לא הועיל בהיבט הציני של השגת מנדטים. שיעור ההצבעה במגזר הערבי נמוך, והניסיון השקרי להדביק לכחול לבן את ״הקואליציה עם הערבים״ בבחירות הקודמות כדי להפחיד מצביעים - הניב למפלגה 35 מנדטים.
כבר שנים שמדברים על הצורך בשינוי בגזרת הפוליטיקה הערבית־ישראלית, בעוד שחברי הכנסת הנוכחיים מסוגלים רק להתחבר, להתפצל, ואז להתחבר בשנית. למגזר הערבי מגיעים פוליטיקאים פרגמטיים שיודעים לשתף פעולה ולא רק לצייץ בעד ערפאת. לפי הסקרים, לרשימה המשותפת יש 11 מנדטים שהיו יכולים לעשות הבדל גדול לו באמת הייתה אופציה להכניס אותה לקואליציה. אבל הכל נשאר בגדר הפרופגנדה, ולעזאזל טובת המדינה או המגזר.
בתוך הוויכוחים ההזויים לא רק שאף צד אינו צודק ואינו מדייק, האמת נוטה להישכח, למרות שהמציאות פשוטה. ערפאת אומנם הנהיג את הרשות הפלסטינית בתחילת דרכה וקיבל פרס נובל לשלום, אבל הפרס לא היה מוצדק כי ערפאת חולל אלימות ורצח גם לאחר קבלתו. במקביל, הכהניסטים שמעריצים את יכולותיו הרפואיות של גולדשטיין - מקומם בביבים ובשולי החברה, ומי שמנסה לסייע להם לעבור את אחוז החסימה הוא בזוי בדיוק כמותם.
בתוך הוויכוחים ההזויים לא רק שאף צד אינו צודק ואינו מדייק, האמת נוטה להישכח, למרות שהמציאות פשוטה. ערפאת אומנם הנהיג את הרשות הפלסטינית בתחילת דרכה וקיבל פרס נובל לשלום, אבל הפרס לא היה מוצדק כי ערפאת חולל אלימות ורצח גם לאחר קבלתו. במקביל, הכהניסטים שמעריצים את יכולותיו הרפואיות של גולדשטיין - מקומם בביבים ובשולי החברה, ומי שמנסה לסייע להם לעבור את אחוז החסימה הוא בזוי בדיוק כמותם.