מטר יוזמה

אני ובן זוגי יושבים על חוף הים של ראשון לציון ונהנים מהשעות האחרונות של השמש. בשעות האלו, המתחילות בארבע בערך, השמש רחומה, לא מבקשת לשרוף אף אחד ובטח שלא להזיק. היא כבר אחרי משמרתה, די עייפה, וכל שהיא חפצה בו הוא הירח, שיבוא ויחתים כרטיס. בן זוגי מלקק ארטיק שוקו־בננה להנאתו, ואני, נו, כמובן, בייגלה עם קצת זעתר שקניתי מהמוכר עם העגלה הגדולה, שנדמה והיה פה עוד מיום היווצרות הים. לידנו מעגל ילדים, בנים, בני לא יותר מ־8, ולגופם בגדי ים צבעוניים. בארשת פנים רצינית חלקם יוצרים תעלות בחול וחלקם השני תפקידם להזרים אליהן מים מן הים. כשהם מצליחים מבלי שאחת התעלות תקרוס ותחסום את מעבר המים, הם צוהלים, תוקעים כף ומשבחים זה את זה כמו היו אדריכלי העשור בפרויקט חייהם.

אני מביטה עליהם ומנסה לדמיין מי מהם יגיע למשהו בחייו, לממון חסר גבולות, לתקשורת הכתובה והמצולמת או ימציא איזה משהו בלתי נשכח ויציג אותו באחת מהוועידות הגדולות בוושינגטון. יש שם אחד כזה, דווקא השקט. במשך כל המשחק הוא זה שעזר לשקם את התעלות שקרסו, וכשאלו כבר עמדו ניצבות, הלך והושיט ידיו גם למספקי המים, לרגע לא נח. יתרה מכך, כשכולם שמחו וצהלו, הוא רק מחא כפיים בהתלהבות ילדותית ושנייה אחרי כן חזר לעצמו, שמר על פאסון לא אופייני לגילו ועל דיסקרטיות או צניעות בכל הנוגע לעזרתו. אולי המראה המלא שלו, הבטן המשתפלת מעט, או אולי היה זה השקט וההסתפקות במועט שאותה הוא ביקש, אבל הילד הזה הזכיר לי מישהו, ולו משום שהזכיר לי אותו, כמעט אחד לאחד, ידעתי שיצליח.

***

בגיל 23 נותר ברנרדו בלחוביץ' יתום, בלי אם ואב. אביו נפטר ראשון, וכדרכן של כל אהבות האמת, חודשים מספר אחר כך אמו ביקשה להגיע אל אהבת חייה ועלתה גם היא, ללא התרעה מוקדמת, השמיימה. על מפתן ביתו, רגע לאחרי השבעה, הביט ברנרדו על אחותו החיילת ועל סבתו שהתגוררה איתם. אחר כך פזל לכיוון המקרר, תהה מי ימלא אותו עכשיו. על דלת המקרר פתק קטן, המבשר על קבלתה של אחותו ללימודים. ברנרדו נשך את שפתיו. "גבר לא בוכה", אמרו לו שם, בבית ילדותו באורוגוואי, טרם עלו ארצה. ואם גבר לא בוכה, אז גבר צריך להעסיק עצמו במשהו. וכך היה. "אני פותח פיצרייה", אמר לאחותו. "יש פיצרייה בכל חור, תבדוק טוב", ענתה לו ועל אף הציניות שהייתה שגורה בין השניים, חייכה אליו חצי חיוך והוסיפה, "אולי תמציא משהו חדש", ונכנסה אל חדרה, לבכות על הוריה.

בגיל 23 בחנות קטנה, מאחורי דוכן עץ, עמד ברנרדו וביקש למכור את הפיצה שלו. שלט החנות היה כתום, ללא כל קשר לצבעיה של ארץ המגף, והפיצה, לא משנה איך תמדדו אותה, לא הייתה בשום פנים ואופן עגולה, אלא ארוכה ומשורטטת. "פיצה מטר" הוא קרא לה, צירף תוספות שעד אז מי ידע שיכולות להשתלב עם פיצה ולא ייחס חשיבות לאף אחד ממתחריו. הוא ידע שיצליח, שהמקרר והארונות יתמלאו, שחשמל יהיה בבית, שהתרופות של סבתו יירכשו בזמן ומעל הכל, שאחותו הקטנה והמעצבנת לפרקים, זו שבבוא העת תהיה יד ימינו ואהובת לבו, תלך ללמוד ותגשים את עצמה.

השעות עברו והביאו איתן גם את הימים, והלקוחות מיאנו להגיע. במדינה כמו זו, בשנים ההן השמרנות הייתה נחלתם של כולם. ומי ירצה לשים את מעט שקליו על פיצה מתיימרת ולא מוכרת? ברנרדו לא אמר נואש, אף על פי שאזל מעט הכסף שהיה בקופה ואנשים מיאנו להגיע אל הפיצרייה שלו. השליך לפח את הפיצות שאף אחד לא קנה והכין חדשות, ניקה את הטאבון פעמיים ביום, הזמין סחורה טרייה וחייך לכל לקוח פוטנציאלי שעבר כך סתם ברחוב. באחד הערבים, רגע אחרי שטלפנו מהבנק ואמרו שאין תמורה לאגרה, הניח ברנרדו את ראשו על הדוכן ועצם את עיניו, וכמו במכונת זמן מהירה, נזכר בלילה הגשום ההוא, באביו. פעם, לפני שנעצמו עיניו, כיסה אותו אביו ובהפתעה של רגע נשק למצחו, "אתה יודע, בן שלי?", לחש לו בחושך,

Senor se nace y no se hace. הפירוש הוא "סניור נולד כך, אי אפשר להפוך לסניור". אחר כך הרים ראשו מהדלפק ומכר את הפיצה הראשונה לאותו היום לשני תלמידים סקרנים ורעבים. "זה טעים!", התלהב אחד מהם. כשהם יצאו מהפיצרייה, לקח ברנרדו נשימה, שינן לעצמו את משפטו של אביו והתקשר למנהל סניף הבנק.

"עוד הלוואה קטנה, אני רוצה סניף בתל אביב". קצת אחרי זה קם לו סניף בתל אביב, המעוז שבו השמרנות איננה מתקבלת וכל חידוש קולינרי נאסף בידיים אוהבות. הסניף היה להצלחה, ובעקבותיו באו עוד הרבה סניפים בארץ, כתבות, כסף נזיל, אהבה אחת ותינוק קטן. אחותו למדה, המקרר התמלא בכל טוב, וסבתו הביטה בו במבט אוהב ועורג. אבל רכבת הרי הכסף לא פועלת רק כשעולים עליה. היא עובדת תמיד, והירידה ההיא, החורקת, הרעה, הלא בטיחותית, הגיעה. הייתה זו הבוסריות, קבלת ההחלטות הפזיזה והילד השאפתן שרצה להביא ללקוחותיו את הטוב ביותר בלי קשר לרווחיו. כשבנו בן פחות מחצי שנה, פשטה "פיצה מטר" את הרגל, וחובות של למעלה משני מיליון שקל הצטברו בבנק שלו. "אני מתנצל, לא אחזור יותר להגיש אוכל לאף אחד", אמר לאשתו ונאבק שוב בדמעותיו. "הכל בסדר, נעבור את זה", ליטפה אותו וקיוותה בלבה שהמטרנה לילד תספיק לשבוע הקרוב.

***

השמש שקעה, אמותיהן של האדריכלים הקטנים קוראות להם להתנגב ולשוב הביתה. "אבל חופש גדול!", רוטן אחד מהם, "הבטחת שנישאר עד עשר", מוסיף השני. ורק זה, השקט, הביישן, עובר תעלה תעלה, מספיג את מימיה בחול ומיישר את הקרקע, להבדיל מחבריו הוא לא משאיר אחריו בורות שבהם יכולים למעוד הילדים הבאים שיבואו. "מחר נבנה שוב", הוא מנחם את אחד מהילדים שלא יכול היה לשלוט בדמעותיו והתחנן לאמו לעוד קצת ים. "מחר נקים גם קומה שנייה לתעלות", הוא מבטיח, וזה מתרצה. אני מחייכת אליו, הוא שולח אלי מבט ולא משיב לי חיוך, זו הביישנות שבו, האצילות והשקט.

***

איש העסקים עדי עזרא קרא לברנרדו אליו. "לא אכפת לי מה היה, כולם נופלים וקמים, אתה רוצה לעבוד אצלי?", שאל, וברנרדו, בלי הרבה מילים, התיישב במשרד, הדליק את המחשב ומאז ועד היום הוא מכיר תודה לעדי על שדלה אותו מן החורבות. למותר לציין שאדם שנולד כדי להרעיש, כדי ליצור וכדי להמציא, לא יוכל לשבת במשרד לאורך זמן או להסתובב בין עסקים ולראות אחרים יוצרים בשנים את מה שהוא יודע ליצור בשבועות. בוקר אחד קיבל הצעה מעיריית חולון. "הנה פארק חדש, תרצה להקים בו בית קפה?". לבו הלם בו, עוד לפני שענה להם, רץ הביתה, הביט באשתו ואמר לה בואי איתי. דקות אחר כך, מול שטח פתוח בתוך גן מתהווה שאל את אשתו "נלך על זה?".

"אני סומכת עליך", קפצה יחד איתו אל המים, שלימים יתבררו כמים חיים.

היום, כשברשותו רשת ענקית של גני סיפור בכל הארץ, הוא חוסם עצמו מקללת הזכיינים. "מי שרוצה להצטרף אלי, צריך להתחיל כשוטף כלים", אמר לי פעם בפגישה אקראית, "הוא צריך לדעת להתייחס ללקוח, לנקות את הרצפה ואפילו לצלחֵת אם צריך". את הטובים ביותר הופך לשותפיו ומטפס איתם מעלה. לפעמים, כשהוא מטייל בין השולחנות ורואה זוג לא מחויך, עצוב משגרת החיים או מתחלואי הזוגיות, שולח להם קינוח, שימתק להם הערב. אף על פי שלא הודה בזה מעולם, מספרים על בתים שלמים, עם ילדים קטנים וחוסר במזל, שבהם ההורים לא צריכים לדאוג לאוכל ומטרנה, כי הוא ברקע, ועל אף כל זאת, ועל אף כל השפע, משפחתו הברוכה, אחותו המוצלחת שעיצבה חלק מהאימפריה שלו וחיוכו התמידי, הוא מעסיק את בנו כשוטף כלים אצלו במסעדה כדי שירוויח את לחמו. "סניור נולד כך, אי אפשר להפוך לסניור", קורץ לי.

***

אני ואהובי מקפלים את המגבת, זורקים לפח את שאריות הבייגלה והארטיק וצועדים חזרה על החוף לכיוון האופנוע. אין כבר ילדים בחוף, זו שעה של אוהבים בסתר ובפומביות. ובכל זאת, בעיני אני תרה אחר הילד ההוא, בוער בי לגלות לו טרם עת שהוא עומד להצליח, שיש בו הענווה הדרושה לכך ושאם הוא לא מאמין לי, שיתקשר לברנרדו וישאל. לרגע אני מקנאה בהם, ביזמים, אלו שרוח היצירה בוערת בהם והפחד מפחיד אבל לא משתק. מעניין אותי לדעת מה יקרה איתו בעוד כמה שנים ואם גורלו יהיה כגורל ברנרדו, גדוש בהפסדים, מבורך בניצחונות ולפני כל מנה שתצא אל העולם, יפזר קורט חמלה, חצי כפית של סקרנות והרים שלמים של יצירתיות.