אחרי הופעה רותחת, סיור קולינרי לילי בתל אביב, טבילה במימי הים התיכון לצד צלמים להוטים, ביקור בכותל ואפילו התנסות במטרד הלאומי - סיבוב על קורקינט חשמלי, שהסתיים ללא נפגעים - הזמרת ג'ניפר לופז עזבה את הארץ כשהיא משאירה רושם די סימפטי על הציבור הישראלי.
בהערה שמהולה בנוסטלגיה ובחשיבות עצמית, אציין בצנעה שפגשתיה כבר לפני כ–15 שנה באירוע שמטרתו הייתה לקדם השקת אלבום חדש. בזמנו, הודות לשגיאה בירוקרטית תמימה, זכיתי עם עוד עשרה עיתונאים אירופים בכירים לצפות בהופעה אינטימית ויוצאת דופן של לופז. כמובן שלא תיקנתי אף גורם בהפקה על התקלה. שתקתי ונהניתי.
הערב ההוא התחיל בשמפניה ומתאבנים. כשבטננו מלאה והראש מסוחרר, הובלנו ברוב כבוד לאולם קטנטן ומהודר שמוקם בטבורה של לונדון. הגברת הנודעת התיישבה מולנו על כיסא עץ מוארך, בחיזוק הרכב קומפקטי שכלל די־ג'י וזמר מלווה, ונתנה הופעה של קרוב לשעה כשהיא מסבירה באריכות ובסבלנות על כל שיר ושיר. למחרת עדיין לא עמדו המארגנים על הבלבול, וזכיתי לראיון ארוך ומרווח, שבו התגלתה כאדם בעל חוש הומור, סבלנות ובקיצור - חברמנית אמיתית. לכן לא התפלאתי שגם כאן היא נעמה מאוד, ובשפת העם נאמר: "אחלה ג'יי לו".
ממה שקראתי אני מסיק שהמופע בארץ הקודש היה מוצלח. השיח ברשתות פרגן, העיתונאים שיבחו, וכולם התרגשו לפני, תוך כדי ובסוף. בכלל, בשנים האחרונות יש טקס קבוע ומרוגש עם בואם של אומנים זרים לפארק הירקון. זה מתחיל ברחש בחש ממומן או אורגני ברשתות לפני הגעתם לארץ, נמשך בדיווחים אנרגטיים במהדורות החדשות ומגיע לשיא באירוע עצמו, שהופך לא פעם לבון טון של טרנדיות שחובה לקחת בו חלק.
מי שלא מצלם סלפי בזמן אמת לצלילי להיט מוכר של הדיווה התורנית מאבד עוקבים, ונחשב ליבש כמו הנגב. באופן כללי, קטונתי מלהבין את הכמיהה של אנשים להגיע להופעות. בעיני מדובר בסבל נורא. בעולם, ובארץ בפרט. מחירי הכרטיסים נעים בין מאות לכמה אלפים, וכמו תמיד, כפי שמראים בשלל התוכניות הכלכליות, העניין יקר פי כמה ממה שקורה בניכר. במחיר שבישראל יציב אתכם עשרות מטרים מהבמה ושממנו האומן נראה כאפון, בחו"ל, כך מספרים, תקבלו הקצאה ל־VIP של ה־VIP, ותוכלו לחגוג ולפזז על ראשו של הגיטריסט לאורך כל המופע.
מהשחיטה הכלכלית ממשיכים לדוחק המטורף. שעות לפני ההופעה מתחילים לתכנן איך מגיעים לפארק הירקון בשלום ובמהירות, רק כדי להיתקע בזמן אמת בפקקים פסיכיים ולחנות בסוף היקום. מהרכב יוצאים לצעדת 40 שנה ב–6,000 מעלות וברמת לחות שנוגעת באזורי ההתאדות. הדרך כוללת שבילי אשפה, גזלנים והמוני אדם. כולם נוטפים.
אצלי זה מעיק שבעתיים, היות שהדשא בירקון מעורר באפי תגובות אלרגיות חמורות. כל פסיעה מלווה בעיטוש, עיניים נפוחות, חולצות ספוגות ומצבורי נזלת. לפני השערים שמובילים לכניסה המיוחלת מביטים בך בזלזול עד קנאה המוני קמצנים וחסכנים שהגיעו למקום חודשים מראש כדי לתפוס מקום. מדובר בטרנד שצמח למגיפה: קבוצות של אנשים שמתיישבים ליד הכניסות כדי ליהנות מהמופע ובחינם. במשך כל הקונצרט הם מאזינים למתרחש על הבמה מבחוץ, גונבים מבט בין יריעת ברזנט קרועה וחציצה. בדרך כלל הם ערוכים היטב עם מזון, שתייה וצידניות שתכולתן תספיק אפילו במקרה של התקפה איראנית.
מי שצלח תלאות אלו מוצא לא פעם שמאות השקלים שהשקיע מיקמו אותו בטווח אווירי בלתי נתפס מהבמה, מה שהופך את כל השואו לבדיקת עיניים מחמירה ושולח את המבט למסכים שפרוסים מסביב. ההופעה האחרונה שבה צפיתי בפארק הירקון הייתה של האבנים המתגלגלות. שילמתי ממיטב כספי כדי לראות את מיק ג'אגר בשר ודם מקפץ על הבמה. זאת אומרת נדמה לי שזה היה הוא. ייתכן שמר קו החליף אותו. אין לי מושג. הלהקה הייתה אי־שם במזרח ואני הייתי במערב, ולכן רק יכולתי להסיק מסקנות מהעזרים הטקטיים מסביב. כמובן שליווה אותי כרגיל חום נוראי, דוחק שהזכיר את רגעיה האחרונים של הטיטאניק ועמידה קשוחה למשך יותר משעה וחצי.
אז אם אתם חייבים מוזיקה, שימו אוזניות, לכו לספינינג, למכון כושר, הזיעו, התפרעו ובסיום כתבו בלי בושה ברשתות החברתיות: "היה נהדר". תיהנו הרבה יותר שם מאשר בסאונת הזיעה ומסחטת השקלים השנתית בפארק.