אם פארוק חוסני מטיף לחמם יחסים עם ישראל, מישהו כאן צריך להרים את הכפפה

מי שמכיר את פארוק חוסני הופתע לשמוע את דבריו. שר התרבות לשעבר במשטר מובארק, שכיהן בתפקידו 24 שנה וייצג נאמנה את אדונו לכל אורך התקופה, התראיין לאתר החדשות של האינדיפנדנט בשפה הערבית. גם בגיל 81 כוחו במותניו, הוא חד, מעניין ובקי. בשולי הראיון נשאל על החרם התרבותי על ישראל, והשיב ארוכות. 

"שאלת הנורמליזציה הפכה להיות מילה נבובה וחסרת משמעות", הפתיע חוסני, "מה שנקרא 'נורמליזציה' אינו קיים כעת. עברנו את השלב הזה. העולם הפך להיות כפר קטן. השאלה אם עלינו להתנגד לנורמליזציה היא ססמה מהדהדת ולא יותר. המגע עם ישראל כיום, בכל היבט של שלום, בין שבספרות ובין שבאומנות ובתחומים אחרים של תרבות, הוא אינטרס שלנו. עלינו לדעת כיצד האחרים חושבים. אסור שנהיה שבויים ברעיון שאבד עליו הכלח". 

מי היה מאמין. האיש שבזמן כהונתו הוביל וביצר את המסע נגד מגע אזרחי עם ישראל, קורא לנטוש את הרכבת. פעמים רבות במהלך כהונתו הוא נשאל על ידי עיתונאים על החרם ואמר כי מצרים לא תעז להתקרב לישראל, כל עוד זו כובשת את אדמות הפלסטינים. על אחת מהתבטאויותיו בעניין הישראלי אף שילם מחיר יקר. ב־2008 פנה אליו עיתונאי והעיר כי בספריית אלכסנדריה הגדולה מונחים, לא עלינו, גם ספרים בעברית. "הראה לי אותם ואשרוף אותם", ענה לו חוסני בזחיחות דעת. 

אחרי תקופה קצרה הוא התמודד על ראשות ארגון המדע, התרבות והחינוך של האו"ם (אונסק"ו), ונחשב למועמד מוביל. ארגונים יהודיים פתחו במסע שתדלנות אצל המדינות החברות בארגון, על פי דיווח ב"אל־אהרם" כנראה בתיאום עם ירושלים. בתום סדרת הצבעות מורטת עצבים, סוכלה בחירתו. התפקיד נפל בחיק אירינה בוקובה, לשעבר שרת החוץ של בולגריה.  

פארוק חוסני הוא במקורו צייר מוכשר ומצליח, שזכה לפרסום והכרה אף מחוץ לגבולות ארצו. ב־1987 מונה על ידי מובארק לשר בממשלה. אחת ממשימותיו הייתה לשמש מחסום נגד כל ביטוי של מגע עם ישראל שאינו מדיני או צבאי. הוא כיהן בתפקיד עד הדחת מובארק ב־2011.  

בראיון לאינדיפנדנט, למעשה, קרא קצין התרבות הראשי של המשטר הישן לשינוי כולל בחשיבה המצרית בנוגע לחרם. "תנו לנסיבות לעשות את שלהן", המשיך ואמר, "האינטרס שלנו צריך להיות המניע העיקרי, גם מבחינת העמים הערביים וגם עבור הפלסטינים. אני מקווה שהסוגיה הפלסטינית תיפתר, אבל מה המציאות מראה? עלינו לחשוב אחרת. יש לזכור כי אני זה שהמציא את המשפט 'לא לנורמליזציה התרבותית'. אבל התנאים השתנו". 

חוסני לא הצטווה לבטא את הדברים האלה, אלא בחר בכך מרצונו הטוב. הוא לא היה עושה זאת בזמן כהונתו, כי אז היה נשלח הביתה. ולא היה מדבר היום, ממקום שבתו כשר בגמלאות, נגד מדיניות המשטר, כי גם על זה היה משלם מחיר. הוא הרשה לעצמו לדבר כך, משום שהרגיש כי הברומטר הפוליטי מתיר זאת. הוא מבחין כמונו כי הנימה האנטי־ישראלית בעיתוני מצרים פחתה בשנים האחרונות. בוודאי קרא את הראיון של א־סיסי ל"וושינגטון טיימס" מ־12 במרץ, חמישה ימים לפני הבחירות בישראל. בראיון נשאל הנשיא אם הוא מדבר עם נתניהו, וענה "הרבה". במקום אחר בראיון נשאל א־סיסי על דאעש בסיני, ואמר כי מצרים צריכה "להבין את הדאגה בישראל". 

כאשר מנהיג מגלה מרצונו כי הוא מדבר הרבה עם עמית כלשהו, יש בכך ביטוי סמוי של הערכה. ובהתייחסותו לנושא דאעש, גילה א־סיסי, לא בפעם הראשונה, הבנה לצורכי הביטחון של ישראל. מתי מנהיגים באזור גילו הבנה לצורכי ישראל? הרי הם רק תקפו אותה ללא הרף. 

השר לשעבר יודע כי מצרים של ימינו כבר אינה מתייחסת לירושלים כאל שק חבטות. בימים אלה בקהיר, ממשלת ישראל היא אגף בצדו המואר של הירח. דווקא משום כך הוא מתגלה כאן כמשרתם של אדוניו. כאשר הורה לו הנשיא מובארק לעמוד בחזית המאבק לריקון השלום מתוכנו, הוא לא היסס. וכאשר שינה יורשו א־סיסי את הנימה כלפיה, הפך השר לשעבר את עורו בהתאם. 

השאלה היא מה משרת המשרת בימים אלה, ומדוע ביטא פתע עמדה הפוכה. שלוש תשובות אפשריות לשאלה. האחת, ייתכן שרצה למרק את מצפונו. בשנותיו החמות של החרם, חסם פארוק חוסני שיתוף פעולה טבעי ומתבקש בין ישראלים ומצרים. ייתכן כי בנפשו פנימה שאף לאמת אחרת, אמת של אומן שאינו רואה בעין יפה גבולות ואיסורים על יצירות אומנות ומגע תרבותי, ודאי לא מהסוג הפוליטי. אולי שיגר ליטוף חד־פעמי לעבר ישראל, לצורכי השעה, בשירותה של לשכת נשיא מצרים. כמו תרסיס ריחני שהותז לחלל החדר ויתפוגג עוד מעט. אפשרות שלישית היא שדבריו הם חלק ממסע הסברתי חדש ופורץ דרך, שאותו מוביל המשטר לשינוי מדיניותו בנוגע לחרם התרבותי על ישראל והחלשתו האטית. שינוי כזה דורש שנות דור של חינוך מחדש. 

בשש שנותיו בלשכת הנשיא, הוביל א־סיסי סדרת מהלכים מרחיקי לכת. הוא יצא למלחמה מסוכנת וארוכת שנים נגד אויביו מבית, קיצץ סובסידיות, הטיל מסים ופתח בפרויקטים של בנייה ותשתית במיליארדים. הציבור המצרי חוּנַך לרחוש איבה לישראל, ותגובתו המיידית לשמע שמה היא התנגדות עזה. אבל א־סיסי הוא היחידי שביכולתו לשכנע את עמו כי קטר החרם ירד מהפסים, ומה שהיה נכון בשנות ה־80, אינו יפה לשנות האלפיים. ב־40 שנותיו, החרם התרבותי שהטילו המצרים על ישראל מנע מהם תועלת רבה ורווחים. נוסף על כך, הוא נכשל בשיפור מעמדם של אחיהם הפלסטינים. אבל כישלונו הגדול בכך שחיזק אצל הדורות הבאים, בשני הצדדים, תחושות איבה כלפי השכן.

ועוד סיפור שמתחיל בשר לשעבר. ח"כ אביגדור ליברמן ביקש להבאיש את ריחו של ראש הממשלה וחשף פרט מעניין. ישראל העניקה אור ירוק לקטארים לשלם למשפחות נזקקות ברצועת עזה מיליוני דולרים. הדבר נעשה "בשקט בשקט", כפי שכתב ליברמן השבוע בעמוד הפייסבוק שלו. הוא לא טעה. בסוף חודש יולי אכן נפרדו הקטארים משישה מיליון ירוקים. 60 אלף משפחות קיבלו 100 דולרים כל אחת. רשימת הנהנים, וגם ההעברה עצמה, אושרה בידי ישראל.

אין זו הפעם הראשונה שהקטארים מזרימים כסף לנזקקים. הם עושים זאת כמעט שנה. אבל זו הפעם הראשונה שהצדדים, ובראשם ישראל, מרחיקים את המהלך מידיעת הציבור. מעט מכך אומנם דלף, אבל אף גורם ישראלי מוסמך לא אמר דבר בנדון, ולא גורם בחמאס, למרות ההתעניינות הרבה בשני הצדדים בכל המתרחש שם. 

אין כאן מהלכים אפלים, והניסיון לייחס לממשלה מגע מאפיונרי עם חמאס הוא פופוליסטי ורחוק מן האמת. ובכל זאת, המקרה שלפנינו חושף בעיה. רוב ההתרחשויות ביחסים העקיפים שבין עזה לירושלים נעשה מאחורי הקלעים, והציבור אינו שותף להם. כאשר הציבור אינו שותף, הוא מתקשה לגבש דעתו על הסוגיה ולהבין מדוע צד כלשהו נהג כפי שנהג. מדוע ירה או למה שתק. והרי כבר אמרנו, כי בעזה לכל בלון יש סיבה. אף מהלך אינו מקרי, ומאחורי כל שיגעון מסתתר היגיון.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל