יוסי שלנו בחור טוב, באמת נשמה טהורה. אבל לא חולף שבוע שבו הוא לא משחיל אותנו באיזו עקיצה, בתחום הקולינרי או בכלל. והוא תמיד, כמו סמוצ'קנע, התכוון לטוב, אבל יצא רע. הפעם יוסי הגיע לקפה, מצא שם את בני ואותי, וסיפר לנו שחבר שלו פתח מסעדה באיזה חינדק בגוש דן.
"תקשיבו לי טוב, טוב", הוא אמר. "אין עוד אוכל כזה, זה סופני. אתם תודו לי אם אתם באים איתי לשם. רק תגידו כן, אני מתקשר לבנאדם שיפנק אותנו".
בני התחיל לצחוק. "יוסי, אין עוד מקום בעולם שלא הפלת אותנו", טען, "אני זמין לעוד נפילה. יש לי קטע ריק של שעתיים, אז יאללה, בוא נראה מה תעולל היום".
אני סירבתי למפרע, כי אני יש לי זיכרון של בדואי, ואני יכול למנות את כל העוקצים וההפלות. "יוס, בוא נחכה לגמד", ביקשתי, "הוא עלה להתקלח, כי שעה הוא מדבר לעצמו ואומר 'לא יכול עם החום הזה. סחוניה־דל־מות'. אם הגמד שסובל ממך 35 שנה יגיד שסומכים עליך, אז אני בא גם. אם לא, אתה עף לי מהמשקוף של העין".
"למה אתה ככה, קטן אמונה", נעלב האיש שהוא באמת שתי ישויות: יוסי של מים ויוסי של יבשה. "סמוך עלי, הבנאדם יפנק אותנו. אני מתקשר לשימון, שיזדרז במקלחת".
הוא לא אמר לו לאן נוסעים, רק ציין שכולם רעבים ומחכים לו. שימון הגמד (2.02 מ' על מטר רוחב) נתפס בקרס החכה, שכח שמדובר ביוסי והגיע להעמיס את הג'מעה בדרך לפינוק.
"שימון, אתה מכיר את הבנאדם", הזכרתי לו, "אתה בטוח שיוסי מכיר אותו? לא בא לי ליפול שוב".
הוא כיסה את פניו בכף ידו, ואמר: "יואו, אני לא מאמין. טוב, בוא נראה, אולי יהיה טעים. תן לו צ'אנס, אתה רק מביט לו בעיניים, הוא מתחיל לגמגם. תן לו ותקווה לטוב".
"הלו, בנאדם, אתה שומר הסף שלנו", עניתי לו, "אם נפלנו שוב, אתה אוכל את התיק. סגור?"
"סגור", הוא אמר, "יאללה, תעלה לאוטו וניסע".
סירבתי כי הוא לא נותן לעשן. "אני אגיע עצמאית. יוס, מה הכתובת?"
"רחוב משה הנפח 64 בבת ים", הוא אמר.
"אתה בטוח?", שאלתי.
"די, נו, הרגע דיברתי עם הבנאדם. מה, אתה עושה צחוק?"
"לא, ממש לא צוחק, אבל אם טעית, אני מסתובב והולך. זוכר שאמרת שיש חנייה במלון 'נורמן', ובסוף אני והגמד חנינו שלושה ק"מ מהמקום וחטפנו יבלות מההליכה בטמפרטורה של 45 מעלות בצל? אז זה הצ'אנס האחרון שלך אצלי".
# # #
הווייז הראה 21 דקות נסיעה משיכון ל'. מד הטמפרטורה באוטו הראה 43 מעלות, אבל זה הרגיש בכניסה כמו 75 מעלות. הקשבתי ברדיו לכל מיני כסילים מימין־בכאילו ומשמאל־על־פארש שאפילו לא יודעים לקרוא דף מסרים פשוט. אני נשבע בנקיטת חפץ שגיאצ'ו שלי מתבטא יותר ברהיטות מכל השרלטנים האלה שמחפשים כיסא להידבק אליו באגם הדרעק. הגעתי ליעד, וראיתי שאני באזור של מוסכים ומסגריות. ירדתי מהאוטו לוודא שאני בכתובת הנכונה, אישרו לי, אז טלפנתי לגמד לשיר לו בלה־צ'או־צ'או־צ'או, ושאני משפר עמדות לאחור, לאזור הנוחות שלי בשכונה. הוא התפוצץ מצחוק. "דייייי, למה אתה כועס? מדובר בסתומיאן שלנו. יוסי, רון הגיע, והכתובת לא נכונה. אני גם עושה פרסה, כי נמאסת עלי".
מהאוטו של שימון בקע קולו של יוסי. "מה אתם רוצים ממני? אמרתי לכם מס' 46".
שימון תפס עצבים, ואני התפוצצתי מצחוק. "הנה דביל, מה כתוב בווייז? מס' 64. כתוב, או לא כתוב?"
יוסי ענה שאנחנו לא הבנו אותו, שהוא אמר מס' 46. הוא לא התנצל גם כאשר בני אמר: "לא נכון. אמרת 64", והגמד שכנע אותי להיות בית הלל ולא בית שמאי, ולא להחמיר עם יוסי.
הגענו לכתובת. מקום מפואר עם בר סלטים ותבשילים ענק ומדיף ריח טוב. אבל יוס אמר שלא באנו בשביל קוסקוס וממולאים. "מה קרה לכם? יש כאן יופי של נתחים. תנו לבנאדם לפנק אותנו. בואו נעלה למעלה לווי־איי־פי".
הבטתי בגמד, הגמד הביט בי. בני לא הפסיק לצחוק, אבל עלינו.
"תקשיבו רגע", אמר יוסי, "אם החבר שלי יבקש לעשות איתנו סרט קטן לאינסטוש, תתנהגו יפה ותשתפו פעולה. הוא אחלה בנאדם, אל תהיו קרציות ותתנמרו עליו. בסדר?"
"שימעל'ה, אני מרגיש לחץ בחלחולת וחום בלתי מוסבר בלבלב", לחשתי.
"עזוב אותו, רון", הוא אמר, "אני כבר יודע שנפלנו, אבל תזרום, תחייך ונלך מפה, לפני שאני הורג אותו כאן ועכשיו. חתיכת דביל, עשה מאיתנו דוגמנים. 35 שנה אני סוחב אותו על הגב, ואני לא לומד לקח. בחיי שמגיע לי העונש הזה. אל תספרו לנשים שלנו, שלא יצחקו מאיתנו כמה אנחנו דפוקים, שאנחנו עוד סומכים עליו".
ובני? הוא רק צחק כל הזמן כאילו בלע ליצן, ומלמל: "אוי, יוסי, יוסי".
ואז הגיע הבנאדם. איש מקסים, באמת. הוא לא מאסטר שף, הוא בכלל עסק בטקסטיל, אבל הוא עוזר לחתן שלו "שהוא תותח־על בעסקי המזון", לדבריו.
"תקשיבו, תנו לי לפנק אתכם. הנתחים כאן סופניים. יש לנו כאן פרות שעושים להן כל היום מסז'ים, כדי שיהיו רכות וטעימות. הן אוכלות אוכל מיוחד בגולן".
"אתה מתכוון לקובה־ביפ?", שאלתי, "זו שיטה יפנית שבה מגמיעים את העגלים רק בבירה כמה פעמים ביום עד שהעגל בן 8־6 חודשים, ואז יאללה לסכין. ביפן אכלתי את זה כמה פעמים, אבל היה לי קשה כי ריחמתי על העגל".
שימון הביט בי ואמר: "לא טוב לי בירה. יש בזה לתת. אני בדיאטה עכשיו".
תפסתי עליו קריז קטן. "אולי די להיות דוגמנית אנורקטית? בשביל מה הבאת אותי? באנו לאכול, לא? ואל תדאג, קובה־ביפ זה לא כאן. ביפן הוא עולה 160־140 דולר ל־100 גרם. כאן עגלים אוכלים תערובת ותלתן, בחורף הירק זה תחמיץ. אני זוכר מבית הספר החקלאי שלמדתי בו. אתה יודע שהייתי תותח במקצועות גידולי שדה ובעלי חיים? באמא. עוד נתון חשוב, אין עגל חלב בכתריאליבקה. כדי לצבוע את בשרו לצבע לבן מאכילים אותו בסיד; אני האכלתי. אנחנו לא בנברסקה אתה מבין את זה, כן?"
אז הוא התקצף עלי. "דיייייי, בינך ובין יוסי אני לא יודע מי יותר מטומטם. אתה, שעושה לי רע על הנשמה עם העגלים, בירה וסיד, או יוסי שתמיד אני נופל איתו".
# # #
שלחנו את המלצרית להביא לנו את הנתחים. בינתיים חיסלנו ערימה של בגטים אפויים במקום עם כל מיני ממרחים ונקניקיות תוצרת בית. האמת היא שכבר הייתי שבע כאשר הגיע מגש עצום של בשר. היה טעים, באמת שהיה. וגם נתנו לי לעשן, שזו הייתה תרפיה, כי שילבתי הפרחת טבעות עשן, תוך כדי צפייה ביוס מכרסם את העצמות של הצלעות של החיות המסכנות. בני לא יכול לאכול הרבה, כי קיצרו לו ת'קיבה, ואפילו שהוא הפחית 40 ק"ג בחמישה חודשים (אם כי הוסיף 30 ק"ג בארבעה חודשים מיד אחר כך, כי הכל טעים לו. בעיקר מילקשייק) הוא רק הביט ביוסי, וכנראה חלם על ימים יפים, שבהם היה מחסל עגל קטן לבד.
כמובן שצילמו אותנו לסרט והעלו לאינסטוש, בעודנו אוכלים כמובן. יעילים שם ביח"צ. ואז הגיע החשבון. הבנאדם אמר שאנחנו משלמים רק על מגש הבשר, השאר עליו. אז השארנו אלפייה, ומיהרנו החוצה לסגור חשבון עם יוסי.
"כמה מטומטם אתה יכול להיות, יוסי", שאל שימון. "תסביר לי, שאני אדע אם הגעת לשיא הטמטום, או שאתה עדיין שואף ליותר".
יוסי התפוצץ מצחוק. הוא אמר שלא חשוב הכסף ונכון שאנחנו לא אוליגרכים, אבל הוא מאוד נהנה. "בא לכם גלידה? נורא בא לי, אני מכיר מקום טוב, לא רחוק מכאן".
אפילו לא עניתי להצעה שלו. "תקשיב ותקשיב טוב. אתה לא מפיל אותנו יותר. הפלת אותנו אין ספור פעמים. היה טעים, אבל היינו כאן שלוש פעמים בגללך: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. אל תציע אותנו יותר לפרסומות של החברים שלך. מתאים?"
יוסי אמר שאין בעיה, אבל חזר לדבר על כמה בא לו גלידה. אז נסעתי משם, ונכנסתי לפקק באיילון. בדרך חלמתי איך אני קונס את יוסי, כי שימון אמר לי: "תחשוב על קנס טוב־טוב. אם לא נלמד אותו, הוא לא יידע".
# # #
אחרי 45 דקות במהירות של 15 קמ"ש שברתי ציר לרדיו בגבעתיים. התחיל השידור ופתאום נפתח חלון עם הודעת וואטסאפ מכיפוש, שהתחיל בהרבה אייקונים של צחוק. "שמע קטע מרגיז ומצחיק. הלכתי עם גיא לסופר־פארם, וחניתי במקום לא טוב. אני יוצאת ורואה שמעלים את האוטו לגרר. אמרתי לגיא 'יואווו, גוררים לנו את האוטו'. גיא דפק ספרינט לשם וצעק עליהם: 'תורידו מיד את האוטו. אם אתה לא מוריד, אני דופק לך את המשאית'. מאמי, הם היו בהלם, הוא רק בן 7. הגעתי ואמרתי לגיא: 'לא נורא, טעיתי, ועל טעויות משלמים'. הוא התחיל לבכות, ואז הם אמרו לו: 'אתה יודע מה, ניקח אתכם לחניון, כי אי אפשר להוריד את האוטו'. לקחו אותנו במשאית, גיא היה מבסוט. שילמתי 475 שקל, ויש לי עוד קנס על 500 שקל לעירייה".
תוך כדי ניהול שידור חי התחלתי להזיע זיעה סמיכה, וזיהיתי מיד אי־ספיקת כליות, שזה רגע לפני הסוף. תוך כדי מיששתי את בית החזה. מליניאק הביט בי, ושאל בתנועת יד: מה קורה? צביק'ה שרף שכח שהמיקרופון פתוח, ושאל: רוני, אתה בסדר? היסיתי אותו בתנועה וסימנתי עם האגודל שהכל בשליטה.
הראיון המשיך, ועניתי לכיפוש: "יאללה כפרע. העיקר שאתם בריאים. איך מזהים שזה ילד שלי, למות עליו. היה יכול להיות יותר גרוע".
אז היא הגיבה: "מה כבר גרוע יותר?"
השבתי: "אם זה היה קורה לי. מתי כבר תדעי חוקים? אם הגעת והוא מעמיס את האוטו, את חייבת לדרוש שיוריד. ואז היה לך רק את הקנס לשלם. אבל את 'שאטרה' רק עלי. לי זה לא יכול לקרות, או מורידים את הרכב, או משטרותים ומעצר, או אמבולנס של נועם. הכל ממוקם באבו כביר, גם בית מעצר וגם מכון פתולוגי".
חיכיתי להפסקת פרסומות, כדי להניח את הראש מתחת לזרם המים הקר, ולהוריד דופק מ־180 פעימות ל־90. יש ימים שאסור בהם לצאת מהבית. זה אחד מהם. אני עובד כמו קוטף כותנה בספר "אוהל הדוד תום", וכיפוש מממנת קלגסים. קשה לי.
# # #
בערב הלכתי לפרלמנט בנווה אביבים, שם חנכו את הקטנוע החדש של פולו הרומני. "צ'סה הודא, חולירע יאסנה, רומיינר. תתחדש, חיכינו לו 17 שנה. ארבינקא, שאפו, שיחקת אותה".
פולו חייך לכולם, והזמין כל אחד בתורו ללטף את הקטנוע.
"תגיד פולו, מתי אני יכול להביא את הילד, שתעשה לו סיבוב?", שאלתי.
הוא הזדקף מיד, ניגב את משקפיו, וענה: "חכה, זה עוד לא זמן. הילד שלך זה מחבל. תן לי לגמור הרצה, פה צריך עדינות, ב־א' כסלו בעזרת ה', כשיהיה קצת קריר, ונראה איך מכבי פותחת את הליגה. קניתי אותו רק כדי להגיע לבלומפילד".
רוברט, כרגיל, שיחק עם הסלולרי: "דיייי, עזוב את הרומני הזה. יש לנו בעיה. אני נוסע לעבודה באמריקע. חודש לא אהיה פה. אני צריך מתנדבים שיחליפו במשחקים של הפועל אשקלון, שיעשו לי לייב־טוויט שאהיה מעודכן. אי אפשר להפקיר את מוטי (איווניר) שם, זו ארץ אחרת. נו, מי מתנדב?"
חגי, הפינגווין המלומד, הגיב מיד: "אני לא בעסק. בימי שישי של הליגה הלאומית, אני עסוק. יש לי את 'רני ושרון' על הראש".
פולו התפוצץ מצחוק. "אל תביט עלי, רוברט. הקטנוע בהרצה, זה 60 קילומטר מרחק, זה גדול עלי".
אני בכלל לא הגבתי, הלכתי להביא לי אספרסו כפול וסודה. גמרתי להתנדב, מן־זאמאן. חזרתי, רוברט עוד לא ויתר. "קוף? נו, מה ביקשתי? מוטי חבר, לא?" |
מזגתי את הסודה לאט־לאט לכוס הפלסטיק, ואמרתי לו: "לא יודע מה לומר לך. כיפוש לא אוהבת שבימי שישי אני מסתובב בחוץ אחרי השעה שלוש. אתה הרי יודע שהיא בת של רב. אני צריך לעזור לה בלטעום את מה שהיא מבשלת. אבל דבר איתה".
הוא לא הרים את הראש מהטלפון, כי היה עסוק שם בלשחק טניס נגד מחשב. "בסדר, אני אדבר עם כיפוש. לי היא לא תגיד לא. יש לנו בעיה בקבוצה, אין חלוץ. מוטי על הגבות".
"שוער כבר יש?", שאלתי.
"כן, בטח. מחטריאן ממשיך", הוא ענה, "שוער מצוין. אבל אין מי שיבקיע".
שתיתי את האספרסו הכפול בלגימה אחת. "שוער מצוין, הא? מה הגובה שלו?", הקשיתי.
"לא בדקתי", השיב רוברט, בלי להרים ת'ראש, "אבל לי הוא נראה גבוה. אבל אני צריך חלוץ. למה אתה לא מקשיב לי?".
התעמקנו בסוגיית החלוץ הנדרש, ולמדנו שבקבוצתו הקודמת של מוטי, אח"י נצרת, יש כבר בעיות בין היו"ר אחמד חילו למאמן טל בנין. "טל לא רוצה את אלון בוזורגי, הוא אמר לאחמד", הסביר רוברט.
פולו חזר מהקטנוע עם מגבת קטנה, כדי לנגב את הזיעה. "שוב בוזורגי? לפני חודש טענת שהוא בדרך לבונדסליגה. מה קרה שהוא עדיין אוכל שישברק בנצרת?".
נרשם רגע מכונן, רוברט הרים את הראש מהמסך של הסלולרי. "אצל מוטי הוא היה מגיע לבונדסליגה, טומטום שכמוך", הוא הסביר לאט, "חייבים לחלץ אותו מנצרת, ולהביא לאשקלון. מוטי מאמין ביכולת שלו".
טוב, זה היה גדול עלי, הפרשנות הזו של המציאות. "תקשיבו רבותי, בגדול נמאסתם עלי. בקטן אני כבר לא חסמב"ה שמחלץ חלוצים. אני הייתי אהוד השמן, נמאסתם עלי. צ'או".
# # #
נסעתי הביתה. לפני שעליתי מהחניה, ראיתי הודעת וואטסאפ מהקבוצה עם יוסי ושימון. "איפה אוכלים מחר?".
אין כבר בושה בימים אלה, אז עניתי להם. "מתנצל שאיני יכול לבוא איתכם. אחרי הקנס במסעדה של המוסך והוצאות הגרירה והקנס של כיפוש, גזרתי על עצמי תענית. בתיאבון".
הם לא התביישו לענות. "חחחחח איזה בכיין. לך גוררים ת'אוטו פעם בחודש. לאכול טוב זה חשוב, וגם כסף לרון חולדאי זה חשוב. מתי אוספים אותך?".
זהו, כבר לא עניתי.