האלימות הגוברת בשבוע האחרון ביהודה, שומרון ועזה יוצרת תחושה כאילו אנחנו בנתיב לעימות רחב עם חמאס. אבל בעוד חמאס הוא שדוחף ומדרבן את ההתקפות שראינו בגדה ובירושלים, הרי שאירועי הירי האחרונים וניסיונות החדירה מהרצועה התרחשו על אפו וחמתו של חמאס ולא בעידודו.
יחיא סינוואר עשה כל מאמץ להרחיק את חמאס מהאירועים האחרונים. "נוער זועם" הוא כינה את החוליה שניסתה לחדור אמש, רוצה לומר: לא מאנשינו. ואכן זו היתה חוליה מאולתרת של פעילים מהפתח, הג'יהאד האסלאמי וחמאס. בשום מצב סינוואר לא היה יוזם פעולה משותפת עם הפתח, גם לא כהסוואה.
היאוש וחוסר התוחלת, בלוויית רגשות דתיים ותחושה שחמאס אינה מממשת את הבטחות הג'יהאד נגד ישראל - כל אלה דוחפים את הצעירים להתנפץ על הגדר בפעולות התאבדות. סינוואר, מי שמתיימר לשאת את דגל "ההתנגדות", לא יכול לצאת בגלוי נגד התופעות האלה אבל הוא מבין את פוטנציאל הסיכון האדיר שטמון בפעולות האלה.
בעזה מונים כבר שמונה הרוגים על הגדר בשבועיים האחרונים ועדיין: סינוואר לא מדבר על נקמה אלא על הצורך להמשיך בנתיב ההסדרה. בהנחייתו הופסקו הבלונים וההצתות כמעט כליל, יחידות ההרעשה הלילית אינן פועלות וגם ההפגנות בימי שישי מתקיימות במתכונת מצומצמת.
לכן בוחרת גם ישראל במדיניות של תגובה מדודה ולא נגררת אחרי כל אירוע לעימות רחב, שכרגע לא ישרת אותה. ההצלחות הראויות לציון של אוגדת עזה לבלום את ניסיונות החדירה מאפשרות לישראל את המרחב להחליט מתי להכיל ומתי לצאת לעימות. אבל שני הצדדים מבינים שפיגוע שיצליח לחדור או רקטה שתצליח לפגוע ישנו לחלוטין את התמונה.