ם תיתנו לי כוס של יין, אני אשמח מאוד אם יהיה זה במרתף היין הישראלי המכונה "טייסטינג רום" במתחם שרונה בתל אביב. זה לא שאין ברחבי ישראל ברי יין מעולים אחרים, אבל המקום הזה במיקומו ובגלגוליו, שעליהם תכף אפרט, מסמן - ואני משתדל להיות זהיר במילותי - את תחילת פיצוח הקוד שיאפשר את בניית הגשר בין האהבה שאנו מרעיפים על היין הישראלי לבין הכמות הזעומה שאנו צורכים ממנו.
אוהבי יין יתקשו לעכל זאת, אבל "משפחת ישראלי" רוכשת בקבוק יין אחד בכל חודשיים (בממוצע). זאת ועוד - עיקר היין בישראל נצרך במהלך חודשיים: החודש שלפני פסח וחגי האביב, והחודש שלפני ראש השנה וחגי תשרי. במילים אחרות - למטרות פולחן. מהרמת כוסית לכבוד שנה חדשה ועד לארבע כוסות שמלוות את הקריאה בהגדה של פסח.
שאל כל ישראלי על יין ותקבל (לרוב) מניפסט של אהבה, כי אין עוד הרבה מוצרים שמשלבים חקלאות מסורתית עם שיטות עיבוד, גידול וייצור מתחום ההייטק, מתובלים במסורת ישראל ופה ושם אפילו מבליחים כאור לגויים. גם בתחרויות הנדירות בעולם היין, שבהן דמי הרישום אינם מקנים אוטומטית ציון לשבח.
יש לי עוד המון מה לומר על האבולוציה של היין בישראל מאז ייצרו אותו הטמפלרים בשרונה, או מאז החליט הברון רוטשילד לקדם תעשייה בארץ הקודש והקים את כרמל אוריינט, או בעברית כרמל מזרחי (כיום, כרמל) - עסק חי ובועט, שמייצר כיום מיליונים של בקבוקי יין בשנה. אפשר גם להוקיר את פועלו של יקב רמת הגולן, שהצליח לא רק להביא בשורה של איכות לענף היין הישראלי, אלא גם לקחת פיסת קרקע שרוב עם ישראל ייחס לה חשיבות אסטרטגית גרידא - ולגרום לה להתנחל בלבבות.
הייתי יכול להמשיך דרך סקירת עלייתם של יקבי הבוטיק, דרך מחקריו פורצי הדרך של ד"ר שיבי (אלישיב) דרורי מאוניברסיטת אריאל ומיקב גבעות, שהזכיר לכולנו ששורשי הגפנים בארץ ישראל נטועים באדמה עמוק לא פחות משורשי העם היהודי, ועד לפלא של גידול ענבי יין מופלאים באדמת הנגב, מערד (יקב מדבר) דרך המורדות הדרומיים של הר חברון (יקב יתיר, מהמוערכים שביקבי ישראל) ועד לרמת נגב שביישוב קדש ברנע.
אבל אם הכל כה טוב ויפה, איך נחצבה התהום הפעורה בין החיבה ליין הישראלי לבין מי שהיו אמורים להיות לוגמיו? ובכן, בעוד רובנו התבוססנו במי אפסיים של תירוש לקידוש, מי שקרעו צוהר לעולם היין, התנסו, טעמו ותיווכו לנו את החוויה היו האנשים שחלקנו אהב לשנוא. הם בראו מחדש מוצר חקלאי נגיש ופשוט, תוך שהם מבודדים אותו במגדל שן של דוברי ג'יבריש, הרחק מתודעתו של הקהל.
געגועַי לאנשים חביבים ורבי קסם מסוגו של דניאל רוגוב המנוח בקרב חבורת מתווכי חוויית היין לצרכן הישראלי, הם שניים רק לזעמי על צריבת מושגים בלתי נתפסים כמו "דומדמניות" למשל בלקסיקון היין העברי. רוצה לומר, במשך שנים רבות מדי היה היין הישראלי שבוי בידי חבורה קטנה מדי שחשבה שתפקידה הוא להגביה את הכוס אל מול קרני השמש, לא רק כדי להבחין בניואנסים כאלה או אחרים בגווניו, אלא גם כדי להגביה את אפה. בכך היא מעלה בתפקידה הראשון במעלה: לקרב בין היין הישראלי לקהל היעד שלו. אם נדמה לכם שעברתי לדבר לא רק על יין, יש מצב שאתם צודקים.
ה"טייסטינג רום" בגלגולו הקודם שיקף בעיני את הטרגדיה הזאת: הוא פנה (בהכללה) לקהל "פלצני היין התל אביבים" שהשקיפו סביב, התפעלו מהמגוון ונסו מהר ממתחם שרונה בטרם ישתעל בסביבתם רמת־גני או ראשל"צי וידביק אותם באיזו מחלה פרובינציאלית ממארת.
לכן הפתיחה מחדש שלו, כבר יין כשר (וחלבי), שמטבע הדברים מתמקד בעיקר ביין ישראלי, עם מתקן מזיגה שממנו אפשר לדגום כזית ממגוון אדיר של יינות, היא בשורה נהדרת גם לחילוני גמור שכמוני. כשאני רואה מי שטרם כניסתו למרתף לא ידע להבדיל בין סוביניון בלאן לקברנה סוביניון עושה את צעדו הראשון במסע המופלא הזה, וכאשר אני מביט בקהל סביב ורואה בו דתיים וחילוניים סביב בקבוק של יין ישראלי - אני בטוח שהאבות המייסדים כמו אברהם טפרברג או צבי הירש סגל, שגלגלו חביות במנהרות הטמפלרים ממש במקום הזה, משקיפים ממעל בחיוך. ולרגע אחד של אופטימיות אני מחייך עמם, לא רק בגלל תקוותי שעתיד היין הישראלי יהיה טוב, אלא גם בגלל אמונתי שיהיה טוב.