הישג אחד יכולות לרשום לעצמן שתי חברות הקונגרס האנטישמיות רשידה טליב ואילהן עומאר. הן הצליחו להוסיף עוד רעל לדם הרע שזורם בין ראשי המפלגה הדמוקרטית לממשלת ישראל, וחמור מזה, בין ישראל לממסד היהודי בארה"ב, התומך במפלגה הדמוקרטית.
ההישג לא מבוטל בהתחשב בעובדה שמרבית הבוחרים הדמוקרטים, ודומה שגם מרבית ראשי המפלגה הזו, תופסים את טליב, את עומאר ואת חבריהן בתור שמאל קיצוני מטורף, כזה המסכן קודם כל את המפלגה הדמוקרטית עצמה. ההישג גדול עוד יותר כיוון שגם רוב יהודי ארה"ב תופסים את חברות הקונגרס ואת שותפיהן לדעה בתור אויבים מרים של העם היהודי ומדינת ישראל.
ובכל זאת, קואליציה של בעלי אינטרסים פוליטיים, ובהם אף נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הקדיחו תבשיל מורעל, שצריך להישמר מלטעום ממנו. בין בעלי האינטרסים הפסולים הללו מצויים עסקני שמאל יהודים אמריקאים שזה מכבר פוגעים בישראל, כי המדיניות הישראלית אינה מוצאת חן בעיניהם. אבל גם לא מעט ישראלים, פוליטיקאים ועיתונאים עושים שימוש מכוון ונבזי באיומי הקרע עם המפלגה הדמוקרטית והקהילה היהודית. הכל כדי להלך אימים על הציבור בישראל, כדי לדחוף אותו לחזור לתלם הטירוף של הסכמי אוסלו וההתנתקות ולחלוקת הארץ.
גם הדמוקרטים וגם יהודי ארה"ב הם מבחינתם כלי שרת שנועד להשיג יעדים שהם אינם מסוגלים להשיג בקלפי. במסע חסר המעצורים שלהם הם אפילו מסיתים אישים וקהילות בארה"ב, כדי שימתחו עלינו ביקורת ויאיימו עלינו.
במסגרת הניסיון המכוון הזה מוצגת בפני הציבור הישראלי תמונה שיטתית מעוותת לגבי מה שבאמת מתרחש בארה"ב. אנחנו מקבלים כותרות וציטוטים מכלי התקשורת והפוליטיקאים של השמאל הקיצוני בלבד, כמו תומס פרידמן, ה"ניו יורק טיימס" וקיצוני ה־CNN. הקול השולט בפוקס ניוז או ב"וול סטריט ג'ורנל" כמעט שאינו מובא. באופן נבזי וכוזב מנסים לשכנע אותנו שכל קובעי הדעה בארה"ב נגדנו.
ואילו האמת היא שהגורם הראשון שיש לו בעיה עם העומארים והטליבים היא המפלגה הדמוקרטית עצמה. זו שכמעט נחטפה על ידי שמאל קיצוני סהרורי, קומוניסטי ואנטישמי, שמכנה את עצמו פרוגרסיבי. הקבוצה הזו מובלת בידי ברני סנדרס וקבוצה המכונה "הסקווד", שאליה משתייכות שתי החברות החביבות הללו. לקבוצה הזו אין כל קשר לדמוקרטיה ולערכים הדמוקרטיים, וקשה להבין כיצד המפלגה שהם פועלים בקרבה תמשיך ללהטט איתם בתוכה. כיצד היא תצליח לשכנע את הבוחרים השפויים של הדמוקרטים לשוב להצביע עבורם? הסוגיה הזו, למשל, מועלמת מידיעתנו.
עוד עובדה מוסתרת היא העמדה של מרבית יהודי ארה"ב - לא העסקנים שלהם. מפגשים רבים עם יהודים מצביעי הדמוקרטים מלמדים שהם אכן מתעבים את טראמפ אישית ושהם חולקים על מדיניות הרפובליקנים בנושאים מסוימים, כגון ההפלות. אבל רובם המכריע אינו מבקר את ישראל באמת ואינו מתיימר לקבוע איך אנחנו אמורים לנהל את עניינינו. מי שדוחק את הרוב הזה לבקר ולשנוא אותנו אלו עסקנים ועיתונאים חסרי מעצורים.
ויחד עם כל זה יש להבהיר: לרוב המוצק של אזרחי ישראל יש מחלוקת עמוקה עם עסקנים, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים. יהודים ולא יהודים. את חילוקי הדעות הללו אי אפשר לטשטש ואסור לקפל שום דגל בגללם. חייבים רק לשכנע ולהסביר ככל האפשר. בולטת במיוחד הדוגמה של איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, שכמה מראשיה מטיפים בשיטתיות להקמת מדינה פלסטינית. שלא לדבר על מי שמכנים את עצמם שדולה ישראלית, אבל הם למעשה ארגון עוין, הג'יי סטריט. את הג'יי סטריט ראוי להחרים כמעט כמו את עומאר וטליב, איפא"ק חייב להחליט אם הוא שדולה שלנו או יריב רעיוני.
חשוב גם להישמר מחיבוק דוב משבר עצמות מצד טראמפ. לנשיא האמריקאי יש תרומה מכרעת למערכת היחסים חסרת התקדים בין שתי המדינות, אבל חלק מההתבטאויות והתכנים שלו בזירה הפנים־אמריקאית הם איומים ומרושעים. אסור למדינת ישראל להתייצב גם מאחוריהם.
קוממיות מזויפת
השבוע מלאו 90 שנה לטבח חברון, שהיה חלק ממאורעות תרפ"ט ובו נרצחו 67 יהודים וחוסלה הנוכחות היהודית הרצופה שהייתה בחברון. והנה, דווקא בשבוע הזה, במקום לחזק את היישוב היהודי בעיר האבות שמתנדנד על כרעי תרנגולת, העדיף ראש הממשלה לייצר תמונות של קוממיות בקייב לצורכי הבחירות.
במקום לקבל החלטה ריבונית אמיתית בענייני חברון, הוא שחרר כדרכו הצהרות וידיאו ריקות. ההחלטה המתבקשת מונחת על שולחנו של נתניהו כבר כמעט שנה, והוא מתחמק מלהתייחס אליה, אף שהיועץ המשפטי לממשלה כבר אישר, ואף שהיא קריטית לחיזוק היישוב היהודי בחברון, שנחנק תחת 13 שנות קוממיות נוסח נתניהו.
החתימה נדרשת כדי לאכלס מתחם של 4.5 דונם בבעלות יהודית שמצוי בתוך היישוב היהודי, מתחם שנגזל על ידי הירדנים במהלך שנות הכיבוש שלהם. הירדנים הקימו עליו את השוק הסיטונאי של ערביי העיר, הגם שידעו שמדובר באדמות של יהודים. והנה, מאז מלחמת ששת הימים, מסיבה בלתי נתפסת, מדינת היהודים לא החזירה את המתחם לבעליו. הקרקע הועברה לאחריות האפוטרופוס הישראלי ביו"ש, ומאז ועד היום נמשכת הגזלה. מדינת ישראל ממשיכה לתת פרס לרוצחי תרפ"ט.
לפני 25 שנה פונה השוק הסיטונאי מסיבות ביטחוניות, ועבור הערבים הוקם שוק אחר, על אדמות ערביות, לשם שינוי. אבל ההתעללות השלטונית־משפטית של גופי המדינה ביישוב היהודי בחברון לא פסקה עד היום. המתחם כולו הרוס, נטוש ומצוי מחוץ לתחום עבור יהודים. הסכמים שנערכו עם המתיישבים במרוצת הזמן הופרו, וכך גם אינסוף הבטחות. הגדיל לעשות מי שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מייק בלאס, כשטרפד את חזרת היהודים למתחם באמצעות חוות דעת מופרכת, פסאודו־משפטית, שטענה שלעיריית חברון מוקנית "דיירות מוגנת" במקום. מדובר במהלך פוליטי מרושע, חסר שחר מבחינה משפטית, שלתקן אותו נדרשו שנים. אחרי מאמצים רבים, לפני כשנה הפריך היועץ המשפטי של משרד הביטחון, עו"ד איתי אופיר, את הטענה של בלאס וקבע שיש לפתח את המתחם לטובת היישוב היהודי בחברון. מחודש נובמבר האחרון אימץ את העמדה הזו גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ומאז הכדור אצל נתניהו. אלא שנתניהו בשלו.
כפי שהוא עוצר את הקמת שכונת גבעת המטוס בירושלים, כפי שהוא מונע את יישוב אזור E1 בין הבירה לבין מעלה אדומים, כפי שהוא חונק את הבנייה היהודית בכל יו"ש, כך הוא עושה גם לגבי חברון: התחזות לימין חזק, אבל בפועל - לא כלום, לפחות עד שמטלטלים את כיסאו ומכריחים אותו לפעול.
אין לשכוח שמי שנתן את מרבית חברון ליאסר ערפאת הוא נתניהו, בראשית 1997. שמעון פרס עיצב את ההסכם, נתניהו - המתנגד הגדול להליך אוסלו - ביצע. ברגע האחרון ורק תחת איומים הצליח השר דאז נתן שרנסקי לגרום לממשלה להחליט שלצד הסגרת עיקר העיר לידי ערפאת, היא תפעל לשם קיומו, ביטחונו וביסוסו של היישוב היהודי בחברון. אבל נתניהו רחוק מלקיים את ההחלטה שהוא עצמו קיבל. בדרך כלל הוא מאשים את היועצים המשפטיים כדי להצדיק את המחדלים השלטוניים המתמשכים שלו. אבל כשמוסרת המכשלה המשפטית, כמו בחברון, נחשפים המחדלים והמגמתיות. קוממיות ימנית נוסח נתניהו.