את רצח רינה שנרב ז"ל ופציעתם של אחיה ואביה בפיגוע שלשום סמוך להתנחלות דולב אין לראות כמקרה בודד או חריג. מדובר בחלק מרצף של פיגועי טרור בשבועות האחרונים נגד המתנחלים וכוחות הביטחון בגדה המערבית ובירושלים.
אירועים אלה יוצרים, יחד עם האלימות המבעבעת מעזה, תנועת מלקחיים, הסוגרת על ממשלת ישראל, צה"ל והשב"כ. במערכות הביטחון ובמוסדות המחקר ומכוני החשיבה, שגם הם גדושים ביוצאי חלציה של מערכת הביטחון, מתריעים כי כל הסימנים מצביעים על התלקחות חדשה, בעיקר בגדה, בנוסח אירועי 2015, שהוגדרו כ"אינתיפאדת היחידים" או "אינתיפאדת הסכינאות".
ואכן, יש לא מעט מאפיינים דומים. הפיגועים הם של בודדים או של זוגות צעירים חסרי זהות או השתייכות ארגונית. דווקא ההנהגות, הן של הרשות הפלסטינית והן של חמאס, מנסות למנוע את האלימות, משום שאין להן עניין בהסלמה. שכן, הסלמה עלולה להוביל למלחמה - ועמה גם, אולי, את קץ שלטונן.
אולם יש לא מעט הבדלים בין המצב בעזה לגדה וביחסן של שתי ההנהגות לישראל. המצב בעזה השתפר מעט בשל הזרמת הכספים מקטאר והרשות הפלסטינית. הדבר בא לידי ביטוי בהענקת סיוע של 100 דולרים לכל משפחה נזקקת, בירידה קלה באבטלה ובעלייה במספר שעות החשמל מארבע ל־10־12 ביום. חמאס רוצה שקט בגבול עם ישראל ואת צמצום החיכוך והאלימות, אך בה בעת הוא מעודד, מדרבן ויוזם ממפקדותיו בעזה, בלבנון ובטורקיה פיגועים בגדה. זאת מתוך תקווה שישראל תגיב ותחליש את הרשות עד כדי פירוקה.
בגדה, לעומת זאת, הרשות ומנגנוני הביטחון שלה ממשיכים בשיתוף הפעולה והתיאום הביטחוני עם צה"ל והשב"כ, ועוסקים בשאלת היורש לאחר יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אולם המצוקה הכלכלית בגדה הולכת וגוברת. מקורה בעיקר בהחלטת ישראל לקזז מכספי המסים של הרשות בשל תשלומיה למשפחות המחבלים. כל ההגיון הישראלי, בעידוד מערכת הביטחון בשנים האחרונות, התבסס על כך שהמצב הכלכלי בגדה יציב. אולם בשנה האחרונה יש התדרדרות במצב: משכורות קוצצו ב־50%, התפוקה יורדת ועמה ההכנסות.
וכך, מה שבעצם מאחד ומניח יסודות למכנה משותף בין עזה לגדה הוא המצב הכלכלי. מצב שמוליד ייאוש ותסכול, בעיקר אצל הדור הצעיר, כאשר לתסכול ולייאוש מתווספת האכזבה מחולשת ההנהגות ומהשחיתות השלטונית. והזעם של הצעירים מופנה לא רק נגד ישראל - אלא גם נגד הנהגות חמאס והרשות הפלסטינית.
בישראל צריכים להיות מודאגים. צעירים בעזה שמוכנים להתאבד על הגדר או שנוטלים סכינים ומסתערים על שוטרים בעיר העתיקה בירושלים מתוך רצון למות, מזכירים יותר את אירועי האינתיפאדה הראשונה מאשר את זו של 2015. מדובר בניצנים ראשונים של התקוממות עממית וספונטנית נוסח האינתיפאדה הראשונה ב־1987, שצה"ל והשב"כ הופתעו ממנה והתקשו לבלום אותה.
הפעם, להבדיל, צה"ל והשב"כ אינם מופתעים. יחידות המחקר שלהם מצביעות על כך זה זמן רב ומתריעות מפני המגמה. אולם ממשלת בנימין נתניהו ממאנת להאזין להן. היא מעדיפה לנהות אחר האידיאולוגיה שלה, שתכליתה להימנע ממשא ומתן ומהסדרים כלכליים ארוכי טווח, וזאת כדי לפצל את העם הפלסטיני ולפלג בין הגדה לעזה ובין חמאס לרשות. עד היום זה פחות או יותר הצליח לה. אך מה שמבעבע בחודשים האחרונים ועולה אל פני השטח מעיד כי לא לעולם חוסן.
אפשר להניח שבמוקדם או במאוחר צה"ל והשב"כ יניחו את ידם על רוצחי שנרב. אולם הדבר לא ישנה את העובדה שעזה והגדה הן כיום כמו הרי געש - רגע לפני שמתפרצת מהם לבה רותחת.