שום סטנדרט אמנותי: משפחות רבות בישראל הופכות לוויראליות

בדיוק לצורך זה מגיע המיזם "לא לדאוגוסט" של משרד התרבות, שמעלה מופע חדש שמפגיש את כוכבי הרשת עם האומנים משנות ה–90. "היום זה מדהים. אתה מצליח להגיע בקלות לאנשים דרך האינטרנט", אמר אחד מהם בראיון, "אני מציע לכולכם להתנתק מהמסכים ולבוא לחגיגה". אנשים שכל מהותם היא מסך מבקשים מאיתנו להתנתק.
 

לאחרונה עשיתי כמעשה מנחם הורוביץ, ויצאתי לבדוק מי הם כוכבי הרשת. מסתבר שמשפחות שלמות בישראל הופכות להיות אייקוני יו־טיוב. הם יושבים בבית ומעלים סרטונים. קטעים מצחיקים. פארודיות. רגעים משפחתיים. פתיחת קופסאות של מתנות. הכל הולך, והכל סתמי. אנשים מבוגרים מצלמים בסלון, עורכים בחדר העבודה ומשתפים. מי שעוקב אחר מרכולתם הוויראלית מגלה שכוכבי, משפיעני, אלילי וכו' הם אנשים רגילים לגמרי, ומה שמייחד את כולם הוא שהם לעולם לא יעמדו בשום סטנדרט אומנותי. 
 

משפחת ספיר היא משפחה ויראלית. הסרטון שלהם "אלרועי ספיר פותח מתנות יום הולדת!" (סימן הקריאה המיותר במקור) זכה ל–195 אלף צפיות ביו־טיוב. בסרטון רואים את הילד חוגג יום הולדת ארבע ופותח מתנות. סביבו בלונים. ההתרגשות שלו אמיתית ולכן שווה צפיות. הוריו מצלמים אותו בסמארטפונים ונותנים לו הוראות. "אולי תפתח גם את המתנה הזאת?", "ועכשיו תפתח גם את המתנה של אלין, אחותך. מזוודה שהופכת למטבח". "נכון שאת משחקת אותה כאילו את מלצרית ומכינה לנו אוכל?", "וואו, את מחממת לנו משהו?", "אלרועי, מה הדבר הזה עושה?", "זה מטוס ים שהופך לחללית ואז למטוס". "נכון. יופי". 
 

יום ההולדת הוא קרדום לחפור בו צפיות. הצפיות מניבות רווחים. המתיקות של הילד מפרנסת את המשפחה. כמו אמא שמתיישבת על קרטון עם בנה והכלב ברחוב ומנסה לקושש כמה שקלים בגלל המסכנות שלהם - כך המשפחה מבקשת להתפרנס מהנורמליות שלה. יש לה דינמיקה רגילה לחלוטין. שום דבר להתעכב עליו. משפחה. יום הולדת. מתנות. זהו. 

אלי אליהו שינה את חייו, ובגיל 42, בנוסף לעבודתו במחלקת התברואה בעיריית כפר סבא, הפך להיות כוכב רשת. הוא מחלק את יומו כך שבבוקר הוא עובד בפינוי אשפה ומהצהריים מצלם סרטונים משפחתיים לערוץ יו־טיוב ויראלי שופע עוקבים, גם אם יהיו כאלה שאולי יגידו שאין פער גדול כל כך בין עבודתו בבוקר לסרטונים שהוא מעלה בערב. הוא מעיד על עצמו שהוא האנטיתזה לכוכבים בארץ. מבוגר, שמנמן, לא זוהר. הכל נכון, רק שאפשר להוסיף גם חסר כישרון, עם הומור שבחלקו רדוד וברובו דלוח. אבל עם צפיות אסור להתווכח. 
 

צוות מנחוס הם חבורת גברים בני 30 שעוסקים בחיקויים מוגזמים. הם מציגים "סוגים של אנשים", תחפושות ודמויות. בסרטון האחרון שהעלו "סיטואציות שחייבות להיפסק בים", הם מציגים בדיוק את זה - סיטואציות שחייבות להיפסק בים. זה הומור שקרוי אחד לאחד. שקוף. אין תחכום, אין הפניות לטקסטים תרבותיים אחרים שעסקו בשהות האדם על החוף. בסרטון רואים אדם אחד מבקש מהאחר שילווה לו בקבוק מים, ואז גם וודקה, וגם מחצלת, וגם מטקות, ועוד ועוד דברים. בסיטואציה אחרת, מוכר ארטיקים מבקש כסף עבור הארטיקים. ואז הוא מבקש עוד כסף, ועוד כסף, ועוד כסף. הסרטון ממשיך עם עוד ועוד סיטואציות רגילות ש"חייבות להיפסק בים". 
 

כוכבי הרשת הם אנשים מאושרים, כי הם עושים כסף מהיעדר כישרונם, ולעולם אינם מזלזלים בחוסר האינטליגנציה של הצופים. הם לא עוברים שום סינון. זו דמוקרטיה יוונית–תרבותית על ספידים. הרבה מהם מצליחים, חלקם הופכים לשוס היסטרי. אבל עוד לא נתקלתי בכוכב רשת שלימד אותי משהו שאני לא יודע. שהעשיר את עולמי או ניפק בסרטונו נקודה למחשבה חדשה/מקורית/אירונית/אפרים קישונית. 
 

מעניין שדווקא עכשיו ציפי שביט פורצת עם עמוד אינסטגרם חדש וחשוב. היא מעלה סרטונים מלאי אנרגיה, כהרגלה מהסלון, מהמטבח ומהמרפסת. היא בטרייה שבשפת הניו אייג' מכונה "אנרגיות חיוביות", רק שאצלה הן אותנטיות. אנרגטית עד שהצופה חש צורך לקרוא למישהו שירגיע אותה. הסרטונים שלה חשובים, כי הם מדגישים את הפער בין אומן אמיתי ומוכשר לבין כוכבי רשת.