שהייתי בת 24 והיה לי בן זוג שהיה אהבת חיי הגדולה הראשונה, הוא תמיד אמר לי שהוא כבר מת שאהיה בת 40 ואני אמרתי לו שהלוואי ויכולנו לקפוץ שנינו לסיבוב השני בלי למצות את הראשון, כי חבל על האהבה ומה שיישאר ממנה. הוא שאל למה, ואז עניתי שנדמה לי שבסיבוב שני הרבה יותר טוב מכל מיני סיבות, לא שהיה לנו רע.
האמת היא שאני לא ממש יודעת איך ולמה דווקא עלי נפל הרעיון הזה, כיוון שההורים שלי טפו־טפו־טפו נשואים באושר בסיבוב ראשון. אולי זו ההבנה הדי מוקדמת שחלחלה בי מגיל צעיר, שלא מתחשק לי לעשות את כל מה שעושים בסיבוב ראשון כדי לסמן וי על החיים, ושאני בשלה גם בגיל 25 לצאת לפנסיה זוגית על כל המשתמע מכך, כולל הקרוזים במיאמי והטיולים המשותפים כשברקע הפונטנה די טרווי ברומא.
אחרי שבע שנים נפרדנו מהסיבוב הראשון וזה מזה, כי הוא רצה ילדים ואני לא, כנאמנה לתנאים של סיבוב שני מוצלח. הוא המשיך לסיבוב השני ואז השלישי והקים משפחה חדשה, ואני יצאתי מוקדם מהרגיל לחפש את הסיבוב השני שלי.
אתה לא באמת מתאהב בכל פעם שאתה חושב שאתה מתאהב, ניסה להסביר ליאור לקיפניס מהעמוד שלשמאלי - החצי השני שלי במסעות "בדרכים" - אחרי שבוקר אחד החלטנו שאף על פי שחם חייבים לצאת למסעות ארץ־ישראליים כדי לקבל השראה לכתיבה. ביקרנו את ליאור ואשתו נעמה בקצבייה שלהם, הבייבי שהם מטפחים בעשור האחרון באהבה ובמסירות בביתן אהרון.
זה הסיבוב השני שלו, הראשון שלה. הוא טוען שסוד האושר הזוגי שלהם טמון בעובדה שהכירו זה את זה לפני שהפכו לזוג והיו חברים ממש טובים, ושלאהבה צריך להיות בסיס יציב, שלא מסתמך על ראש בעננים של התאהבות אמורפית. ושבכלל, בסיבוב השני אתה מגיע כמו שאתה ומי שמקבלת אותך מקבלת את כל החבילה כמו שהיא - לטוב ולרע.
ורע, מתברר, הוא עניין של תפיסה ופרופורציות. פתאום גרביים בסלון הם לא באמת אסון גדול, ופתאום לא באמת צריך טיפול זוגי (שזה כל כך סיבוב ראשון) כשמקדישים יום בשבוע לטיולים זוגיים ברחבי הארץ. מדהים מה שאופניים וטבע יכולים לעשות לנפש ולזוגיות בחצי השני והטוב של החיים האלה.
פעם היה נדמה לי שבני זוג שעובדים ביחד זה הדבר המפחיד ביותר שיכול לקרות כשאוהבים. אחרי כמה שעות עם ליאור ונעמה אני מבינה שטעיתי וקצת קינאתי (בקטע חיובי). כי לעזאזל, למרות הציניות שאני מפזרת לכל עבר, אני לא מצליחה להתכחש לעובדה הבסיסית והאמיתית שאני רומנטיקנית חסרת תקנה, גם אם 20 אלף הוכחות שאין דבר כזה ושזו פיקציה יעמדו בפתח ביתי.
ככל שחולפות השנים אני מבינה שברגע שיש תקשורת אמיתית במערכת יחסים מכל סוג שהוא, זה דווקא יכול להיות הכי כיף שאפשר, ה־24/7 הפסיכי הזה.
התובנה הנ"ל הגיעה בעיתוי מעניין, מכיוון שבדיוק לפני שבוע חברה נשואה (בסיבוב ראשון) שהתחילה לעבוד לא מזמן מהבית אמרה לי: "גם הוא כל הזמן שם. אני עוד צריכה להתרגל". ואני לא ממש הבנתי: אם את מאוהבת באמת, מה הטעם לברוח כל הזמן? מצד שני, כאחת שברחה כל החיים מסיבוב ראשון קלאסי, אני יכולה להבין למה היא מתכוונת. אלה דברים שאפשר לקיים ככל הנראה רק בסיבוב השני.
בדרך חזרה לתל אביב, בדיוק כמו שקורה לי תמיד כשאני מבקרת אנשים שלא גרים מחוץ לאורבניות הלוחצת שאני כל כך אוהבת אבל גם זקוקה מדי פעם לאוויר ממנה - החלטתי לנסות לאמץ משהו מתוך החיים של נעמה וליאור: את הניהול של משק בית אוטרקי והניסיון להיצמד לכל מה שבלדי, מתוך הבנה שהדברים הטובים ביותר עבורך נמצאים מתחת לאף.
מה זה אומר? קודם כל להפסיק לחפש כל הזמן תוצרת חוץ. חו"ל זה אומנם פה ממול, אבל מישהו פעם אמר שמה שהכי בריא לגוף שלנו נמצא בטווח של 30 קילומטרים מהסביבה הטבעית שלנו, ותמיד עדיף לאכול את מה שגדל סביבך מאשר להכניס לגוף מוצרים שגדלים בחצי השני של העולם ועוברים 20 אלף הינדוסים עד שהם מגיעים אליך לצלחת (בין שאתם קרניבורים ובין שאתם צמחונים שצורכים רק ירקות וגבינות). מתברר שחוק הבלדי הבלתי כתוב הזה לחיים בריאים ומאושרים נכון לא רק לגבי אוכל ותוצרת מקומית אלא גם לאהבה. איזה סיבוב שזה לא יהיה. בסופו של דבר, שווה מדי פעם להרים את הראש מהטלפון, אחרת לא נראה לעולם את הדברים הטובים ביותר שנמצאים לנו ממש מתחת לאף, או מקסימום במרחק של עד 30 קילומטרים מאיתנו.