תגובת ההתיישבות לפיגועים ביו"ש משדרת מסר מעורר הערצה, אך מסוכן

המחיר שמשלמים אנשי יו"ש כבד מנשוא, לאחרונה כמעט קורבן שבועי. והנה, אל מול השכול, הטרור והאימה, התגובה של ההתיישבות בלתי נתפסת. היא משדרת מסר שלֵו של מוכנות להמשיך להיות השה לעולה על מזבח הקוממיות היהודית. זהו מסר מעורר הערצה, אבל גם מסוכן. כי ההקרבה השקטה הזו, מלאת החוסן, מקילה מאוד על מנהיגים חלשים, משני צדי הקלפי. מנהיגים שמסתפקים בהבעות צער מכניות, בקלישאות ריקות, בהבטחות חסרות כיסוי. הם מבטיחים ש"נגדע את היד" ו"נבוא חשבון", אבל לא עושים דבר כדי לתת לטרור מכה ניצחת. 
 

אסור להשלות: מאז תחילת השיבה לארץ, הרבה לפני טענות ה"כיבוש" וה"מתנחלים", הערבים רצחו אותנו היכן שרק יכלו. בשבוע שעבר ציינו 90 שנה למאורעות 1929, שגם במסגרתם הם טבחו חפים מכל פשע, ממוצא ועד חברון. קשה לדמיין מתי ייפסק הניסיון הזה לגרש אותנו בדם, ללא קשר לאף תירוץ של מחנה השמאל. כי מי שמציע מתכון להפסקת הטרור לחלוטין מפזר אשליות מסוכנות. אבל עדיין אנחנו רחוקים מלעשות כל מה שאפשר כדי לצמצם את ניסיונות הרצח למינימום ולהשיב לרצחנות הערבית תשובה אולטימטיבית.
 

הצבא והשב"כ אומנם עושים הרבה, במסגרת כללי המשחק הבלתי אפשריים שמוכתבים להם על ידי מנהיגות חלשה ושלטון משפטנים, אם כי בגלל ההחזקה המלאה שלנו ביו"ש, בניגוד לעזה, מצליחים לסכל הרבה מזימות ותופסים בדיעבד את הרוצחים. אבל מה שבאמת צריך להיעשות - לא נעשה.

ראשית, עצירת ההסתה בכל מקום שבו אנחנו שולטים. אינסוף מילים נשפכו על עצם הקמת ישות הטרור של אש"ף והעובדה שישראל ממשיכה לקיים את המפלצת הזו בתוכנו. מרמאללה ועד חברון ושכם, אנחנו מחזיקים ברשות שבונה מוטיבציה שיטתית לרצח יהודים. משתילה תובנות והצדקות להרג בספרי הלימוד, בתקשורת, בנאומי המנהיגים. וכמובן, לא מגנה את הטרור לאחר מעשה. 
 

אש"ף הקים מפעל כלכלי משגשג - תעשיות רצח בע"מ - שבמסגרתו הכי כדאי להיות טובח יהודים. ובמקום להרתיע, לסגור, לגרש ולכלוא את המסיתים, אנחנו עושים את ההפך הגמור. אנחנו גורמים לעידוד הטרור. 
 

אבל מעבר לכך נטשנו את נשק יום הדין הציוני הקלאסי: על כל נרצח יקומו יישוב, שכונה, פארק. כפי שמעלה החמישה הוקמה בהרי ירושלים ונקראה על שם חברי גרעין שנרצחו ב־1937. כמו גן השלושה, הסחנה, על שם שלושה שעלו על מוקש ערבי בספטמבר 1938. כמו קריית שמונה, על שם יוסף טרומפלדור ומגיני תל חי, שנרצחו ב־1920. 
 

דיבורי המנהיגים שלנו אומנם רמים, אבל המעשים קרובים לאפס. גם השבוע הבטיח בנימין נתניהו להקים שכונה בדולב על שם רינה שנרב, אשרי המאמין.  

והתשובה הציונית נועדה להמחיש לרבי־הטבחים שכל כדור, סכין ומטען לא יקדמו אותם לעבר היעד הנשגב - גירושנו מכאן, רק ההפך. רק בנייה, התרחבות ושליחת שורשים הן שימחישו לאויב שהטרור משיג את התוצאות ההפוכות. 
 

זו הייתה דרך הציונות מימי העלייה הראשונה והשנייה, זו חייבת להיות דרכנו גם עכשיו. הגיבורים שהקימו את היישובים תל חי וחניתה כשהיה מסוכן לנסוע ליד יפו, ידעו היטב לאן הם חותרים. ולגיבורים האלו ישנם ממשיכים, אמיצים ונחושים לא פחות - "המתנחלים". 
 

אומנם משמיצים אותם ללא הרף, אבל בכוח העמידה שלהם טמונה התשובה האמיתית לטרור. רק שאין להם הנהגה שראויה להם וראויה להמשך המעשה הציוני. בוודאי שלא בשמאל, אצל מי שהביאו את ישות הטרור של ערפאת ואבו מאזן. אבל גם לא אצל ראש הממשלה הנוכחי, שרק מוביל להסתגרות בתוך תחומי הגדרות, להגבלות חמורות על יכולת ההתרחבות, לחנק ההתיישבות. חנק שרק יעצים עם פרסום תוכנית טראמפ. לכן חייבים לחזור לתשובה הציונית ההולמת, שהיא המתכון הציוני המנצח נגד הטרור. 
 

בחירה פטאלית עומדת בפני כל מי שמחשיב את עצמו כמצביע של הגוש המכונה שמאל־מרכז. מי שנותר ציוני ולא הפך לקומוניסט עם השנים. על המפלגות האנטי־ישראליות המכונות ערביות לא נדבר. נתחיל במי שמכנים את עצמם "המחנה הדמוקרטי". פעם הייתה מפלגת מרצ, ובתקופות מסוימות אפילו אפשר היה לא להסכים איתה, אבל כן לסמפט ולהעריך את הנחישות הרעיונית שלה. אלא שעם השנים חצו גם ותיקי מרצ את הקו הציוני ללא שוב, והם מנסים להתחרות בקיצוני הערבים. 
 

מכת המוות על המפלגה הזו ניחתה במפגש עם אהוד ברק והחבורה התמוהה שנאספה סביבו. מי שהסכים ללכת לבוחרים עם ראש ממשלה כושל לשעבר, חסר קווים אדומים, חברו הקרוב של פדופיל סדרתי שנתן לו סכומי עתק ללא הסבר, גזר את דינו בקלפי. שלא לדבר על האלימות המילולית וההסתה שהאיש הזה מוביל. הסתה אנטי־דמוקרטית, שמהווה עלבון לאינטליגנציה.
 

לצדו מככבת הנינה של אחת ממייסדי חניתה, הנכדה של מי שהביא עלינו את ישות הטרור מרמאללה אבל היה רמטכ"ל ששת הימים. מי שעדיין לא קלטה שחיבוקים ונשיקות עם מעודד הטרור אבו מאזן הם לא נכס אלקטורלי אלא חרקירי פוליטי. עוד בלהקת המעודדים של "הרשימה הדמוקרטית" התלכדה חבורה שנגועה ברוח אלימה, מבזה, אנטי־דמוקרטית. רוח שנטשה את הספינה הציונית מזמן ואין לה יותר גבולות.
 

האופציה האלקטורלית הבאה חתכה השבוע את השפם. למה דווקא עכשיו ולמה לעשות מזה סיפור? לא ברור, כמו דברים רבים אחרים במפלגת העבודה. זו מפלגה שנושאת את השם המיתולוגי של התנועה שהקימה את המדינה, אבל קשה למצוא קשר בין השתיים. מפלגת שמאל בניחוח של קיפוח מזרחי, עם רעיונות של קומוניזם טורפני. 
 

רק בקמפיין הבחירות חסר התוכן שמתחולל עכשיו בארץ לא באים חשבון עם עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס על הרעיונות ההזויים שהם מעלים בתחום הכלכלי־חברתי. רעיונות של מסים שיבריחו כל אדם יצרני מהארץ, חנק היוזמה חופשית, שוד הקופה הציבורית בשיטה הקומוניסטית־סוציאליסטית הידועה, שהובילה לכל כך הרבה טרגדיות, מקובה ועד ונצואלה, ממוסקבה ועד מזרח ברלין. הצבעה נעימה. 
 

עכשיו נותרה כחול לבן. במפלגה הזו נאספו הרבה אנשים טובים, מרביתם ציונים מובהקים, אבל לא ברור הקשר ביניהם. לשמוע את צביקה האוזר תוקף את הליכוד ונתניהו בשיטתיות מימין, תוך הכרה בהשקפות ההפוכות של חבריו למפלגה, מעפר שלח ועד יעל גרמן, קשה לעכל. מה בדיוק הם רוצים? איך זה שבעלי ההשקפות הכלכליות הליברליות במפלגה קידמו דווקא את אוליגרך הסחיטה של הוועדים הגדולים, אבי ניסנקורן, לא נתפס. ועדיין לא אמרנו מילה על חוסר ההתאמה של ראש המפלגה הזאת לפוליטיקה, על היעדר המנהיגות ועל הסכסוכים הבלתי נגמרים. 
 

זו מפלגה שלחבריה אין כל דרך משותפת חוץ מרתיעה מוצדקת מרוח נתניהו, מירי רגב ודודי אמסלם. מה נאמר? הצבעה קשה - קשה לקנא במצביעי השמאל־מרכז.