הדירה הראשונה שלנו הייתה בבניין רכבת בשכונה של פעם. מרפסות קטנות ומרובעות, חדרי מדרגות פתוחים, גינות לא מטופחות, אבל כאלו שאפשר להיכנס אליהן גם עם כלבים וגם סתם כדי לשחק עם שאר הילדים בשכונה, בלי שאף שכן יצעק מלמעלה שאסור לדרוך על הדשא המטופח, בלי שיהיה אסור להכניס כלבים שמביטים כיום בעיניים כלות על חלקת הדשא הקטנה שמתחת לבית, בלי שהאיסטניסיות המודרנית תאסור על צמד חברות בחופש הגדול - כמוני וכמו הילה באייטיז - לעשות פיקניק על המשטח הסינתטי שעלה לוועד הבית הון.



אז ברוב המקרים לא היה דשא של ממש, אלא גיבוב של חול, שאריות של קוצים וענפים מצהיבים, בעיקר בקיץ. בחורף הוא הפך לירוק, הדשא הטבעי והלא יפה במיוחד מילא את ייעודו המקורי - לשמש משטח ישיבה וטיול למי שרק רוצה בכך. שכן או עובר אורח. ילדים ששיחקו בכדור וגם כלבים, בדיוק כמו שהטבע רצה. אף אחד לא עשה עניין מעטיפה של ביסלי, מפיפי של כלב או מסימני סנדלים באזור שמלכתחילה יועד לשימוש אנושי.



השלט היחיד שאסר על משהו היה במבנה פח האשפה. "העבריין ייענש", נכתב בטוש שחור על ידי אחד השכנים בכניסה א' (ולא אסגיר מי. המבין יבין) על מבנה האשפה הסמוך לרכבת שלנו, כדי למנוע מאנשים לזרוק זבל על הרצפה. השלט החובבני הצליח אז, בעידן התמימות, להרתיע את השכנים עד מוות. זה קרה עוד בתקופה שבה היה נדמה לנו שבני אדם מייצרים הרבה זבל. כמובן שמדובר בכמויות קטנות בהרבה ממה שקורה היום.



לא היו מים מינרליים, לפחות לא אצלנו בבית. שתייה מהברז לא הייתה אז מילה גסה, והמים - לפחות בתחום המוניציפלי שבו גרתי - לא היו מלאי חלודה כמו היום. את מיץ הענבים מכרו בבקבוקי זכוכית שלקח שעות לפתוח. לצד מכל האשפה עמד פח של עיתונים, גדול מזה שקיים היום. המִחזור היה בחיתוליו. הפרינט אז היה בשיאו.



לפני שבוע עמדתי בפתח הדלת עם שש שקיות זבל מתכלות ובהן המון עיתונים ודפים ותמונות. בבניינים המודרניים שבהם גם המרפסות סגורות, לא רואים אף שכן במדרגות. במקרה הטוב זה קורה רק כשמשתמשים במעלית. אולי זה מסביר מדוע הייתי קצת נבוכה לפגוש דווקא עכשיו את השכן, שבוודאי תהה לפשר כמויות הזבל שהוצאתי מהבית בשקיות שאיימו להיקרע.



"את צריכה עזרה?", הוא הציע בנימוס, ועניתי "לא", ולו רק מהחשש שהשקית תיקרע, כמו שהיא כבר איימה לעשות עוד בטרם הוצאתי אותה מהדירה, וכל הסודות שלי יתפזרו במדרגות. "אני סתם משפצת", תירצתי כדי להרגיע את המבט המבוהל שהיה על פניו, ואולי גם כדי למנוע רכילות בבניין שזו שגרה בדירה הקטנה חיה עם המון זבל וחתולים. אני ממש לא אוהבת חתולים. וגם לא זבל.



לא מזמן חברה טובה שלי עשתה רילוקיישן תמידי לארצות הברית. את כל חפציה היא הכניסה לשבע מזוודות, מה שגרם לי לתהות: לו אני הייתי צריכה לארוז הכל וללכת, כמה מזוודות הייתי צריכה? כשהתשובה הייתה "יותר מדי", הבנתי ששוב הגיע הזמן הזה בשנה שבו אני צריכה להיפטר מדברים שלא משרתים אותי יותר ושזיכרונות - עדיף שיתפסו תאים במוח או גג קופסה אחת קטנה או שתיים, ושאין טעם להיאחז בחפצים שלאף אחד לא יהיה אכפת מהם בעתיד.



אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה, הגענו בתום השבעה לדירה שלה ליד הים כדי לאסוף דברים אחרונים ולקחת מזכרות שקשה להיפטר מהן בשלב הראשון כשמאבדים מישהו יקר. לא היו לה הרבה חפצים, מלבד כמה תכשיטים ויצירות אומנות פרטיות שלה. יצאתי עם שקית אחת שמאז לא פתחתי בכלל והיא טמונה אצלי עמוק בארון ולא בטוח מתי היא תיפתח. תהיתי אילו מזכרות ממני היו הנכדים שלי שומרים אצלם. ולמה זה בכלל היה רלוונטי להם לשמור ברכות ליום הולדת שקיבלתי בכיתה ט'.



ששת השקים שהוצאתי היו אומנם בדרכם לחדר האשפה, אבל הם לא פסולת של חיי מותרות ופלסטיק מזהם. את זה אני משתדלת למנוע ככל האפשר, אף על פי שיש לי עוד מקום להשתפר. בשקיות היו בעיקר זיכרונות שאגרתי עם השנים ואני כבר לא צריכה, ובטח שאף אחד אחר לא צריך לשאת את מטען חיי בשקית סגורה בארון, שלא תיפתח לעולם.



מה שנשאר לי בראש כנראה שיישאר שם לנצח, את מה שבחרתי לשכוח - אין לי שום עניין לזכור. את מה שאשכח בעתיד, כנראה שום תמונה או טקסט או נייר קלף שרוף על גז עם ברכה מעוטרת לא יצליחו להזכיר לי. אז מה הטעם?