משחקי ההאשמות בין נתניהו והתקשורת מעלים את הצביעות לגובה חדש

משחקי ההאשמות: משחקי ההאשמות בין ראש הממשלה והתקשורת השבוע מעלים את הצביעות לגבהים חדשים. אפשר להבין את אנשי קשת, שאותם קרא נתניהו להחרים, אבל יתר צדיקי המדיה והפוליטיקאים שהקימו קול זעקה, אלו ש"אתרגו" את ממשלות השמאל באופן שיטתי כל השנים וכיום מאתגרים את ממשלת הימין - הם אלו שהפכו את היוצרות גם השבוע.
 

נתחיל דווקא במה שהצית את התבערה: התמלילים שחשף גיא פלג. החשיפות עצמן ראויות בהחלט, אבל כלי תקשורת נבחן במכלול הפעילות שלו, וברור שלמי שמנסה באובססיביות גם עכשיו להבאיש את ריחו של ראש הממשלה, יש סדר יום שלא קשור לחשיפות עיתונאיות. השוואת יחס התקשורת לסירחונות עזים שהדיפו ראשי ממשלה ושרים מהשמאל, במיוחד בתחום חשיפת השחיתות, מאלפת. למשל, כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו ומרבית העיתונים סיפקו חסינות מוחלטת לשמעון פרס מפני חשיפת עלילות ההון־שלטון שלו: ועידות הנשיא, מימון טיסות ותפנוקים על ידי מיליארדרים מקורבים, בזבזנות מטורפת בבית הנשיא - כל אלו לא נמצאו על ידם ראויים לחקירה ולחשיפה. 
 

שלא לדבר על כיסוי פרשת העמותות של אהוד ברק, ואפילו התחמקות יצחק רבין מפרשת השחיתות שבה הורשע ראש הלשכה שלו. איפה הנוקדנות כלפי בנימין נתניהו, ואיפה החמלה על אלו, שלא לדבר על האתרוג של העוקר הגדול - אריאל שרון. למרבה הצער, סיקור השחיתות אצלנו הוא תלוי הצד הפוליטי של כלי התקשורת הרלוונטי.

 

ברור שכל חשיפה, כמו גם כל הרכב של פאנל ביום שישי בערב, ואפילו תוכן תוכניות הדרמה והדוקו, הם פרי החלטה מערכתית. ואצלנו, בדרך כלל, לשמאל שור. לכן כלי תקשורת שמחליט להתייצב בצד פוליטי מסוים צריך להיות מוכן לכך שהצד השני יגיב בהתאם. ולגבי התערבות נתניהו בהצלת חדשות ערוץ 20, אין מהלך יותר מתבקש מכך. מצופה היה ממנהיגי הימין, אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, שיעשו הרבה יותר. שיגרמו לפתיחת שוק התקשורת ולאיזונו, בין היתר על ידי הקמת ערוץ טלוויזיה לאומי חזק בארץ, לפחות כמו פוקס ניוז האמריקאי.

די שהיה לנו פוקס ניוז ישראלי, וכבר יחסי הכוחות בארץ היו נוטים עוד יותר לכיוון הימין. העובדות מדברות. וכמה מגוחך היה לשמוע את הטענה שאפילו דוד בן־גוריון סבל מתקשורת לעומתית. העיתונות הישראלית הייתה פודל של בן־גוריון, ולראיה דווקא פרשת חשיפת השחיתות הראשונה במדינה הצעירה - פרשת "שורת המתנדבים". ארגון הצעירים הזה בהנהגת אבי, אליקים העצני, שבא מתוך מפא"י, היה יקיר התקשורת עד שיצא נגד השחיתות בצמרת מפא"י. רק סימן בן־גוריון לעיתונאים, ובן לילה עטה התקשורת כולה, כולל צדיקי "הארץ", על החבורה הצעירה והפכה אותה לאויבת העם. הרבה לא השתנה, מאז ועד היום.
 

הדבר המצחיק הוא שהעימות בעניין התקשורת מוסיף לנתניהו קולות בימין. כי על רוב הציבור לא ניתן לעבוד בטענה שהתקשורת מאוזנת ועניינית. לכן העצמת העימות עם ברוני התקשורת מתאימה לנתניהו בול עכשיו. אלא שהוא לא יוצא נקי ממחול הצביעות והדו־פרצופיות - כי אצל נתניהו קיים בלבול חמור בין האינטרסים האישיים שלו לאלו של המחנה. הוא צודק בטענתו שהתקשורת לא הוגנת ומוטה אידיאולוגית שמאלה, אבל אותו מעניין משהו אחר לחלוטין - האינטרס האישי שלו.
 

קל להבחין בכך מהחקירות שעל הפרק. למשל, בהקלטות תיק 2000, השיחות המגונות שניהל עם ארנון מוזס. נתניהו הוקלט כשהוא מסכים לסרס ולחסל למעשה את "ישראל היום" בתמורה ליחס מלטף מ"ידיעות אחרונות". הוא הבטיח לגרום להפסקת הפצת "ישראל היום" בימי שישי ולמעשה לקצץ לו את הכנפיים. זו, ככל הידוע, הסיבה להתקררות היחסים בין נתניהו לבני הזוג אדלסון, שלא אהבו לגלות מה בן הטיפוחים שלהם מוכן לעשות עבור בצע אהדה מ"ידיעות אחרונות". אבל חשוב מכך: הנכונות לפגוע בעיתון הזה ממחישה מהו העניין המרכזי של נתניהו - גורלו האישי. "ישראל היום", אף על פי שיש לו פגמים, הוא עיתון לאומי רב־חשיבות. במאבק הדרמטי על התודעה הישראלית חשוב שהוא יהיה חזק. ולכן למי שמוכן לעקר אותו מכוחו לא באמת חשובים רעיונות הימין, בוודאי שלא כמו הקריירה האישית שלו.
 

ואפרופו, מההקלטות שנחשפו בתיק 4000 ניכר מה באמת הניע את נתניהו ובני משפחתו. למשל, כיצד הם ניסו להכפיש באמצעות וואלה את נפתלי בנט ורעייתו. גם בקלטות איוב קרא שנחשפו השבוע ניכרו השנאה והזעם של נתניהו כלפי איילת שקד ויחסו המבטל כלפי הפעולה החשובה של שרת המשפטים דאז בהצלת חדשות ערוץ 20. שוב התברר עד כמה הקריירה שלו, השנאה והקנאה הן שמדריכות את ראש הממשלה, לא בהכרח ההטיה השמאלית הפסולה של מרבית התקשורת.
 

בשבוע שעבר הייתי בחתונה של זוג ציוני חילוני, אשכנזים מבית טוב, מטובי ילדינו. את החתונה ערכה רבה רפורמית, וכמובן, לא הייתה מעורבות של הרבנות. בקרוב יחגגו זוג חברים אחרים שלנו את נישואי בנם. שוב, חילונים, אשכנזים, מהמוכשרים שיש לנו. גם כאן לא תראו שביב של מעורבות יהודית. החתן והכלה ימציאו טקס כלשהו, והאורחים יענו ב"מזל טוב". לא מזמן נכחתי בחתונת בן אחר של חברה טובה. כמובן חילונים, אשכנזים, נפלאים. גם שם לא נצפו סממני יהדות. קובץ ברכות מסורבלות, לעתים מרגשות, לעתים מביכות ושוב ישראל סבא רשם נפקדות.

 

התופעה הזו חובקת את דור הבנות שלי. מבין החברים שלהן, מי שלא דתי מפגין רתיעה והסתייגות מוחלטות ממגע עם הרבנות. ובניגוד לדור שלי, הם מצפצפים על הממסד הדתי והרישומים שלו. אלא שבהיעדר כל אלטרנטיבה יהודית שפויה הם שופכים את התינוק עם המים, את הכפייה הרבנית עם היהדות כולה. כך רוב החברה הלא־דתית מבצעת ניתוק הרה גורל. לא די בכך שמערכת החינוך הממלכתית יצרה דורות של בורות בתנ"ך וביתר אוצרות היהדות; לא די בכך שהיא מייצרת ניכור כלפי חבלי הארץ שבהם גובשה הזהות והזכות שלנו - הדחייה מהרבנות מחסלת זיקות אחרונות ליהדות.
 

האשמה המרכזית מוטלת לפתח הכפייה החרדית־דתית, שבמקום לקרב ולהאיר פנים דוחקת את הצעירים החילונים אל עבר הניכור המוחלט מהיהדות. רבים מהצעירים הללו מורדים - בצדק רב - נגד הדיקטטורה של הרבנות והחרדים, זו שהצליחה להאיר רק את הצד הנוקשה של ההלכה. זו שהצליחה לחסל כל גישה דתית פותחת דלתות, כמו של רבני צהר. וכך נפרמת הזיקה המסורתית־מערכתית שגרמה לרוב החילונים מהדור הקודם לדבוק בכל זאת בחתונה יהודית. 
 

אלא שמה שעורכי החתונות הלא־יהודיות לא מבינים הוא שאסור להסגיר את היהדות לשלטון החושך של הרבנות. כפי שאסור לאפשר לה לסכל את המשימה הלאומית העליונה של גיור יוצאי ברית המועצות. המרד נגד הרבנות ראוי וחשוב, אבל חשוב עוד יותר לבנות גשר חדש ליהדות, שבגללה אנחנו מי שאנחנו ובעטיה אנחנו כאן. לכן עריכת חתונה יהודית היא צו השעה. ברוח רבני צהר, קונסרבטיבים, אפילו רפורמים - העיקר לא לאפשר לרבנות ולכפייה החרדית לנצח את היהדות.