הרגיזה אותי התגובה הישראלית על ירי טילי הנ"ט באזור מושב אביבים, שבנס לא פגעו באיש. נסראללה יצא מיד בהודעת ניצחון, וצהלה רבה הייתה ברחובות ביירות. אבל אז התברר שצה"ל ביים פציעות ופינוי מוסק. עד כאן זה בסדר.
עשינו תרגיל הטעיה לחיזבאללה והצלחנו, אבל למה לפרסם אותו? למה לחשוף את התרגיל? סידרנו אותו, אנחנו פיקחים, בראבו, שאפו, שלנו יותר גדול. זה התאים לתחילת שנת הלימודים, שלום כיתה א'.
אפשר היה לעצור בתמונת המסוק. נסראללה היה מקבל אישור לכך שנפצעו אנשים, אמינותו מול אנשיו לא הייתה נפגעת ולא היה מתחשק לו לשוב ולבחור עיתוי נוסף לפגוע בנו. הרי כולנו יודעים כי ממרחק של כמה מאות מטרים ניתן בקלות לכוון, לצלוף, לפגוע ולהרוג אנשים מעבר לגבול, אזרחים או חיילים. בכך ישיג נסראללה את הנקמה אשר לה הוא כה מייחל.
בעבר נהגו צה"ל וממשלות ישראל להקפיד על מדיניות של עמימות. לא להודות, לא לפרסם יותר מהמינימום הנדרש. לאן נעלמה עמימות זו? האם הכל בגלל הבחירות הקרבות?
לאחרונה, כאזרח פשוט, אני חש יותר ויותר מושפל. אם בעבר היינו אנו אלה המכתיבים, הקובעים, היום אנחנו מובלים: בדרום על ידי חמאס, ובצפון על ידי חיזבאללה. התחושה היא שהם פועלים ואנחנו מכילים או מגיבים בקטנה.
אומנם נמנעת הסלמה, אבל אנחנו נראים בעיני אויבינו כחלשים, וגרוע מזה - אנחנו עלולים להתחיל לראות את עצמנו כחלשים. נסראללה מפעיל עלינו לוחמה פסיכולוגית, ולעניות דעתי הוא גם בקיא בה.
הלוחמה הפסיכולוגית שלנו התחילה מצוין. אבל משום שרצנו וצעקנו, לא ניתן יהיה להשתמש שוב בטריק הזה. נסראללה הובך בפני אנשיו, וזה לבטח לא תרם להרגעתו. ייתכן שימתין להזדמנות שבה יחשוב שאנחנו פחות ערניים וינסה לשוב ולתקוף.
ולסיום, האם אחרי כל טיל יש הצדקה לעצור את השידורים ברדיו ובטלוויזיה ולמלא את האולפנים בפרשנים ובכתבים צבאיים ומנתחי מצבים שמקשקשים עצמם לדעת?