בוקר אחד, לפני חצי שנה בערך, התכנסו ב”צוותא” אנשי שמאל להשקת שני ספרים. אלו היו ספריהם של טל אלמליח, “אנשי האתמול - הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר ומפ”ם 1956־1977”, ושל אבי שילון, “תוגת השמאל - יוסי ביילין וקריסת מחנה השלום”. לא הייתי. לא אוהב להיראות כשמח לאיד. השמאל הישראלי גווע, ובצדק. הסוציאליזם שלו קרס. הקיבוץ המקורי, שהיה רעיון אוטופי נפלא, אינו מתאים לבני אדם היום. השמאל תרם תרומה עצומה להקמת המדינה אך גם המיט עלינו את אסון אוסלו ונכשל בדרכו המדינית והכלכלית.
 
לא הייתי מתעכב על כך היום לולא היינו עדים למחזה עוועים, אולי מין פרפורי גסיסה של השמאל ורעיונותיו. אולי דומה במקצת למה שעוברים חלק מבני האדם שבזקנתם, שבהתפוררותם הגופנית האישית, רואים גם את סוף העולם. אבל השמאל משתוקק לשוב לנעוריו, לכוחו. ובניגוד לזקן הגווע - הם מאמינים במציאת מעיין נעורים שיחזיר אותם לשלטון.
 
וכדי לחזור לשלטון הם מנסים להפוך את הימין לאיום קיומי ואת נתניהו לשטן הגדול. וכיוון ששוב ושוב הם נכשלים, לפחות בעשור האחרון, ומתוך שהם סבורים שהציבור חירש ועיוור, הם מגבירים את קולם, מקצינים את טיעוניהם, אולי הציבור יתעורר. יפקח את עיניו. והרי יכלו לומר: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם, כי ככה זה בדמוקרטיה. אבל לא. להפך: הם נכנסים לסחרור של צרחות, איומים והפחדות, אבל מצליחים להכניס רק את עצמם לחרדה אמיתית, ואז הם מאבדים כל שיקול דעת וכל יכולת לראייה אובייקטיבית. הלכה המדינה. סוף הדמוקרטיה. פשיזם. גזענות. רודנות. גרמניה הנאצית. טורקיה הארדואנית. 
 

ואין הם מוכנים, אפילו לא לרגע, לזכור כי ממש כדברים הללו אמרו נגד הימין ב־90 השנים האחרונות. כך הכפיש בן גוריון את ז’בוטינסקי ואחר כך את מנחם בגין (אלו שהשמאל הצבוע כל כך אוהב היום להתרפק על ה”ליברליזם” שלהם); כך ממש חש השמאל הישראלי במהפך 1977, וכך שוב ושוב, כשנבחר יצחק שמיר, כשעלה שרון לשלטון (ולפני שהתהפך שמאלה) ושוב ושוב בימי נתניהו. והרי בכל זאת הימין שולט שנים רבות בארץ. איך זה אין בשמאל ישרי דעת שתוהים: אם המצב כל כך גרוע, איך זה שישראל עוד קיימת? ואולי הם כאותו אדם המנפנף בזרועותיו בכיכר העיר כדי לגרש פילים ובטוח כי רק הודות לנפנופיו אין פילים בשכונה?
 
אני יכול להבין איך זה קורה. כשניסינו לשכנע את הציבור שאוסלו זה אסון, שההתנתקות רעה, לא הקשיבו לנו. אז ניסינו להפחיד. להציג תמונות זוועה מפיגועים ומפות של “טווח הרקטות”, ומה יקרה לערי השרון אם חמאס ישלוט גם ביהודה ושומרון. אבל ההפחדות התקבלו באדישות. לא שלא צדקנו, אבל צרחנו. ולכן לא הקשיבו לנו.
 
רק כך אני יכול להסביר את הסחרור שאליו נכנס למשל עמיתי בן כספית. אני קורא את מאמריו. אני משדר איתו כמעט כל יום. החרדה שלו הולכת ומחמירה. הוא הצליח לשכנע את עצמו שאם נתניהו ינצח בבחירות, זה סופה של המדינה. והבחירות בשבוע הבא הן הגורליות ביותר בתולדות המדינה. שקולות בחשיבותן להצבעה באו”ם בכ”ט בנובמבר. לא נסחפת, בן? ואז עולה ההפחדה האולטימטיבית: אם נתניהו יובס בבחירות, הוא עלול לתפוס את השלטון בכוח. בהלך רוח כזה קרוב כנראה הרגע שבו השמאל הישראלי יקרא ל”הפיכה מונעת” כדי למנוע מה שלבטח יקרה לדעתם - דיקטטורה רודנית של נתניהו. הם ישכנעו את עצמם שמדובר בהגנה עצמית. 
 
לפני שנים רבות כתבה לאה גולדברג ב”דבר לילדים”: “מר גוזמאי השתעל פעמיים ואמר:/ מה מוזר מה מוזר/הנה שוב התקדרו השמיים/ ובלילה ירד המטר./ותמיד כשיורדים הגשמים/ מול הבית נקווים אגמים/ וגדלים וגדלים וגדלים,/ובהם משברים וגלים,/ ואני אז לוקח ספינה/ ומפליג משכונה לשכונה,/ ונוטל אני רשת גדולה/ ושולה לי דגים ממצולה/ ושולה תנינים ודולפינים/ ...ושלשום, כך מבלי שארגיש,/ לספינה העליתי כריש./ אז הבאתי אותו למטבח/ ופתחתי כרסו, הנה כך!/ ומצאתי בכרס הדג/ מכונית של משא עם נהג” (מתוך “מר גוזמאי אורח בירח”, ספריית פועלים 2019). גם הילדים היום נהנים לקרוא את עלילות גוזמאי הבדאי, הגוזמה והבדיה משעשעות אותם. איך זה שזקני השמאל צורכים אותן באימה?