אי־קבלת השונה הייתה בתקופות עבר מהלך הישרדותי. היזהר מהשונה, אולי הוא אויב. כיום, חוסר היכולת או חוסר הרצון להכיל ולכבד את השונה מובילים לאלימות כלפיו. שנאה המבוססת על רפלקס פרימיטיבי של פחד מהשונה. סקרים שנערכו בארץ לפני פחות משנה הראו כי 90% מההורים אינם רוצים שילדיהם ישתתפו בחוגים עם ילדים בעלי מוגבלויות; 70% מהנשאלים הודו שלא היו הולכים לבית קפה שמעסיק עובדים עם מוגבלות נפשית. למה, זה מידבק?
שני אירועים שונים זעזעו אותי. האחד, תוכנית הטלוויזיה "החיים הסודיים של בני 4". את התוכנית אומנם לא ראיתי, אך צפיתי בראיון עם אחת המשתתפות בסדרת הדוקו–ריאליטי - יהב שמה. בין השאר, נראו בתוכנית בני 4 מתמודדים עם דחייה. ילדה קטנה וחכמה, המוגדרת כאוטיסטית בתפקוד גבוה, כבשה את לבם של המונים בתגובותיה לדחייה. כאשר לא רצה אף ילד לשחק איתה, הלכה יהב לפינת הגן, שיחקה לבדה ושרה לעצמה שיר: "אני מאמינה בעצמי, כי אני זו אני והאמת בתוכי". בהמשך בא ילדון חמוד וביקש לשחק איתה בצעצוע שהיה בידיה.
החינוך לקבלת האחר צריך להתחיל מיד כאשר הילד מתחיל להבין. אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל בחינוך לכך. בשבת האחרונה הייתי עד למצב דומה בביתי: לכל ארבעת ילדינו יש, בין השאר, ילדות בסביבות גיל 4. שתיים מנכדותיי, בנות דודות, שיחקו, וכאשר בת דודה שלישית רצתה להצטרף למשחק, היא נדחתה על ידיהן. מיד נזעקה בתי, אמה של אחת מהשתיים, לשיחת הסבר. בלי פילוסופיה, בלי נזיפות, הסבירה להן בשקט ובנועם שכולן משחקות ביחד, או שאף אחת לא משחקת. בת הדודה השלישית צורפה מיד למשחק.
את המסר הזה יש לשוב ולחדד כל יום, כל שעה. בבית, בבית הספר, בתוכניות הילדים ובמשחקי סימולציה עם הילדים. צריך לחנך אותם להיות ערים ולספר על פגיעה בילד אחר.
המקרה השני שטלטל אותי קשות היה האסון הגדול שבו ילד בן 10 נפל אל מותו ממרפסת ביתו. אינני מאשים ילדים. אני מאשים את מערכת החינוך, את המורים, את תוכניות הלימודים. המסר "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך" צריך להתנוסס בכל כיתה. כל יום צריך לפתוח בשיחה על הנזק התהומי שבחרמות, על הצורך בקבלת השונה ועל ההכרח בהתרעה אם התנהגות כזו מובאת לידיעתם. החוכמה היא לקבל את השונה, להכיל אותו ולתמוך בו.