הודעתו הדרמטית של בנימין נתניהו על סיפוחה של בקעת הירדן כולה, מן הירדן ועד דרך אלון, לרבות אזור צפון ים המלח, מיד לאחר הבחירות - בהנחה שהוא זה שירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה - הינה המהלך הפוליטי החשוב ביותר שנעשה מאז הכרזת העצמאות של העם היהודי בארץ ישראל, ביום ו' אחר הצהריים, ה' באייר תש"ח.
זה לא רק עצם המהלך, אלא שהוא בא לעולם תוך תיאום והסכמה עם ארה"ב ועם נשיאה דונלד טראמפ. השבוע הוכיח טראמפ שוב כי הוא המדינאי הפרו־ישראלי ביותר מבין כל ראשי מדינות תבל מאז קום המדינה, וקל וחומר שהוא הנשיא האמריקאי הראוי ביותר להגדרה זו. אפילו נתניהו לא פילל כי יצליח להביא את טראמפ עד הסכמה גמורה שלו לסיפוחה של בקעת הירדן כשטח ריבוני של מדינת ישראל, שהחוק והמשפט הישראלי חלים עליו במלואם. השטח בבקעת הירדן שאותו מתכוונת ממשלת ישראל לספח מהווה כרבע משטח יו"ש כולו, וכשליש משטח ג' (C בלעז).
אולם לא רק בבקעת הירדן עסקינן. כפי שהבהיר נתניהו, מדובר בבקעה תחילה, ובהמשך הכוונה היא להחיל את הריבונות על כ־200 היישובים היהודיים ביו"ש, וגם זאת תוך תיאום מלא עם וושינגטון.
חשיבות אין קץ יש לשני חלקי הודעתו של נתניהו. הם מבשרים על מהפך גמור בהתנהלותה של ישראל מול האויב הערבי–"פלשתיני". לאחר יותר מיובל שנים משחרור שטחי יו"ש, לא עוד ניהול הסכסוך; מכאן ואילך, לאחר הבחירות עוברת המדיניות הישראלית לשלב ההכרעה. החלת ריבונות מלאה על כל שטח ג', שבו כחצי מיליון יהודים וכמה עשרות אלפי ערבים (מציאות דמוגרפית עדיפה משמעותית על זו שבמדינת ישראל), אינה משנה את המאזן הדמוגרפי בגבולותיה החדשים של ישראל. היא תשים קץ, אחת ולתמיד, לרעיון העוועים של האויב הערבי–"פלשתיני" והשמאל הישראלי, הפוליטי והתקשורתי, להקמתה של מדינת טרור ערבו־אסלאמו־ג'יהדו־שהידו־פאשיסטית, בליבת המולדת היהודית.
תלוי במעבר
חשיבות רבה ישנה גם לתגובות מבית ומחוץ למהלך המשנה את סדרי ההתנהלות הישראלית בסכסוך. השר יריב לוין הצהיר כי הסיבה היחידה שמהלך הסיפוח אינו מתבצע לפני הבחירות הינה התנגדותו של הממסד המשפטי לביצועו, ימים ספורים לפני הבחירות, וזאת על ידי ממשלת מעבר.
בעמדתו זו של הממסד המשפטי מגיעים צביעותו וחוסר יושרתו הקיצונית לרמה שטרם ידענו כמותה. כזכור, ממשלת ברק־ביילין־בן עמי ניהלה מו"מ מופקר עם רב־המרצחים ערפאת בטאבה, וגם לאחר מפגשי טאבה, עד ימים ספורים לפני הבחירות. מו"מ שבמסגרתו הביעה ישראל נכונות למסור 97% משטחי יו"ש, את כל השכונות הערביות בירושלים, 90% משטח העיר העתיקה, לרבות ובמיוחד את הר הבית. והחמור מכל, הכרזה בכתב של ביילין כי החלטת מועצת הביטחון 194 תשמש כבסיס לפתרון "בעיית הפליטים". כידוע, על פי החלטה זו על ישראל לקלוט לתוך גבולות הקו הירוק כחמישה מיליון ערבים המכונים בכזב "פליטים". הכל כפי שהכושל בראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק, הורה "להביא להסכם בכל מחיר".
בשל הפקרות נטולת גבולות זו של ברק, עתרנו שותפי עו"ד דורון בקרמן ואני לבג"ץ וביקשנו צו שיורה לממשלה להפסיק את המו"מ עד לאחר הבחירות, כדי לא לחייב חלילה את המדינה לתוצאות הרות אסון. העתירה נדחתה ברוב דעות, שישה נגד אחד, על פי החלוקה הפוליטית של דעות השופטים שישבו בדין.
שופטי הרוב, בהובלת הנשיא אהרן ברק והשופט יצחק זמיר - הניצבים פוליטית קילומטרים רבים שמאלה מן המרכז - דחו את העתירה היות שלא מצאו כל פסול במו"מ המופקר שנוהל ימים ספורים לפני הבחירות. השופט יעקב טירקל, איש בעל השקפות יהודיות־ציוניות־לאומיות־פטריוטיות מובהקות, היה בדעת מיעוט.
הנה כי כן, על פי הדיקטטורה של בג"ץ מותר לממשלה לנהל עד ימים ספורים לפני הבחירות מו"מ מופקר ולחייב את העם והמדינה לאובדן כל קודשי ישראל, על אף היותה ממשלת מעבר שרק 30 ח"כים תומכים בה, וזאת כאשר מדובר בממשלת שמאל קיצונית. לעומת זאת, אסור לממשלה לאומית להחיל ריבונות על בקעת הירדן, ששוחררה מכיבוש ערבי לפני למעלה מיובל שנים, היא ריקה כמעט מערבים ונמצאת תחת שליטה ישראלית רצופה זה למעלה מ–52 שנים. מה הפלא אפוא כי לאור אכיפת חוק בררנית ונטולת מעצורים זו, שיסודה בהשקפת העולם של שופטי בג"ץ, כ־60% מן הישראלים איבדו כל אמון בממסד המשפטי ובמיוחד ברודנות הבג"צית.
אחרי התוכנית
תגובתו של יאיר לפיד למהלך עדיף שלא הייתה נשמעת. הוא מגדיר את ההצהרה כ"סחריר בחירות" (ספין בלעז) ושואל בהיתממות שקרית: נתניהו הוא ראש הממשלה כבר 13 שנה, לא יכול היה לעשות את זה קודם? לא זו בלבד שכאמור יש כזב בהיתממות זו, אלא שהיא מגלה גם חוסר הבנה מדינית גמורה. האומנם ניתן היה להודיע על סיפוח בקעת הירדן ללא תיאום עם ארה"ב? התיתכן תמיכה אמריקאית במהלך שכזה - ועוד בממשלו העוין של אובמה - ועוד כאשר שר האוצר לפיד מכריז כמעט מדי חודש כי אם הממשלה תודיע על סיפוח של אפילו יישוב אחד ביו"ש, הוא ומפלגתו יפרשו ממנה?
בני־חותא־גנץ החרה החזיק אחר לפיד והדגיש כי בשנת תשע"ד (2014) הודיע נתניהו לשר החוץ האמריקאי העוין ג'ון קרי על נכונות לוותר על חלקים מן הבקעה. המציאות מראה כי נתניהו תמרן בהצלחה רבתי מול הצמדים העוינים אובמה־קלינטון ואחר כך אובמה־קרי, ובכישרון יוצא דופן לא נסוג בסנטימטר אחד מאדמת המולדת, והגדיל בעשור האחרון ב–70% את מספר היהודים ביו"ש.
לעומתו, הרמטכ"ל הכושל והתבוסתן בני־חותא־גנץ הוא שהמליץ לממשלה לסיים את מבצע צוק איתן בלי לפגוע במנהרה אחת. אילו היה חלילה בשלטון בתקופת ממשל אובמה, היה מביא ודאית להקמתה של מדינת טרור "פלשתינית" בלב א"י, לגירושם של מאה אלף יהודים לפחות מאדמתם ביו"ש, תוך הסכמה להכנסת מאות אלפי ערבים לתוך מדינת ישראל. אולם חשוב עוד יותר מה שלא נאמר על ידי כחול לבן: התחייבות לתמוך לאחר הבחירות בסיפוח בקעת הירדן.
תגובתו של הד"ר להכחשת השואה, מחמוד עבאס, ושל סוכניו ועושי דברו בכנסת, הייתה צפויה ואינה אלא מחזור תגובות האויב הערבי זה מאה שנים ויותר. מעניינת וחשובה הרבה יותר הינה תגובת כל מדינות ערב, "מתונות" וקיצוניות כאחת: גינוי חריף ומשתלח של המהלך. תגובתן מלמדת כי לא רק האויב "הפלשתיני" ידחה על הסף את התוכנית, שתהיה הגרועה ביותר שהוצעה להם אי־פעם על ידי ממשל אמריקאי, אלא שגם כל מאמציו של ממשל טראמפ לרתום לעגלת ההסדר את מדינות ערב הינה חלום באספמיה.
לכשתפורסם "תוכנית המאה", נתניהו יגיב עליה באומרו כי אף שאין הוא מסכים לכל פרטיה, עדיין היא בהחלט בסיס למו"מ. "הפלשתינים" לעומתו ידחו את התוכנית על הסף, ואילו מדינות ערב והליגה הערבית יתנגדו לה נמרצות גם כן, אם כי לא באותה מידת בוטות. או אז, תוך תיאום עם ממשל טראמפ, תוכרז ריבונות ישראלית על כל ההתיישבות היהודית ביו"ש ובהמשך על כל שטח ג' - ובא לישראל גואל.
הנה כי כן, הברירה העומדת בפני הבוחר בעוד ארבעה ימים הינה כדלקמן: או בקעת הירדן תחילה ולאחר מכן סיפוח שטח ג' כולו, או חלילה, עזה ויריחו תחילה, גירוש למעלה ממאה אלף מתיישבים מיו"ש בהמשך, והקמת מדינת אויב "פלשתיני" בליבת ארץ ישראל, 14 ק"מ מנתניה וק"מ אחד מכפר סבא.