לא רק נתניהו הובך ביום שלישי במתקפת הרקטות על אשדוד. למטח שקטע את כנס הליכוד היה קורבן נוסף מאחורי הקלעים. שמו אחמד עבד אל־חאלק, ראש התיק הפלסטיני במודיעין הכללי המצרי, האחראי העליון לתיווך בין ישראל לחמאס.
גנרל עבד אל־חאלק מכיר את עזה כמעט כמו את ביתו. בעברו התגורר בה כמה שנים, כקצין צעיר במודיעין המצרי. בביקוריו כאן צבר שעות רבות עם ראשי המערכת הביטחונית בישראל, ושעות רבות עוד יותר עם מנהיגי הפלגים השונים בעזה. אין בקי ממנו במצב הרצועה וביחסי הכוחות בתוכה. ולמרות זאת, ספק אם שנות ניסיונו הרבות הכינו אותו להפתעה הזו.
בשעותיו האחרונות בטרם ישוב לקהיר, אחרי שלוש יממות דחוסות, נורה אותו מטח לאשדוד. בכך, לצערנו, אין כל חדש. אבל עבד אל־חאלק הגיע לכאן כדי להבטיח שהשבוע הזה יעבור בשקט. יממה שלמה שהה בעזה, בפגישות עם ראשי חמאס והג'יהאד האסלאמי. לא רק שהשקט הופר. הוא נשבר אל מול פרצופו, בעודו כאן. כאילו כדי להגיד לו: תודה, אדוני, על מאמציך, יתכבד הקהל ויחזה בתוצאתם.
ביקורו של הקצין הבכיר, כמו רוב ההתרחשויות מאחורי הקלעים של עזה, התנהל בסודיות. ירושלים אינה מספרת לציבור מה באו הבכירים המצרים לעשות ומדוע דווקא עכשיו. האם, למשל, רוצה א־סיסי בניצחון נתניהו, ולכן שלח את נציגו המיומן כדי להבטיח שבוע שקט, או שהייתה סיבה בוערת אחרת. גנרל במודיעין המצרי אינו מגיע לכאן מדי יום.
החשוד המיידי בשילוח הרקטות הוא הג'יהאד האסלאמי. הירי לא בא לסבך את הצדדים במלחמה. זו עקיצה שנועדה להטריד ולהעליב. ומכיוון שאין בה כדי להצדיק מלחמה, ישראל אינה יוצאת אליה. היא נאלצת לשבת כמי שכפאה שד ולחכות למטח הבא, בתפילה שלא יבוא. עד כמה שזה ייראה מוזר, בימים אלה עזה היא התוקפת, וישראל המתגוננת. לצה"ל יכולות רבות, אבל את רובן אינו רשאי לממש. לא כי הפוליטיקאים חוששים לשולחו למלחמה. מלחמה, דווקא, עשויה להיות פתרון מיידי קל עבור רבים. הבעיה היא שמלחמה לא תפתור את הבעיה, אולי אף תחמירה לטווח הארוך. כך גם התסריטים האחרים. או שאין בכוחם לפתור את הבעיה, או שהם עלולים להחמירה. מבולבלים? אתם לא היחידים. גם בקהיר, בעזה ובירושלים, אף שלא יודו בכך, מחפשים ישועה.
שלושה במכה אחת
הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי אימצה בשנה האחרונה את מדיניות "ישחקו הנערים לפנינו". הם משליכים אבן לבאר, וצופים בהנאה כיצד שלל החכמים בשכונה מנסים לשווא למוצאה. במלחמה הם יספגו אבידות, נזק חומרי וסלידה ציבורית לרוב. קל ופשוט עבורם להטריד את שאר השחקנים, ובכך לקבוע סדר יום לכולנו. כל מה שצריך כדי לטלטל מדינה שלמה זה משגר ושלוש או ארבע רקטות. בג'יהאד התאהבו בתעלול הזה. כך הם צוחקים על שלושה במכה אחת. על ישראל, על חמאס ועל המצרים.
על חמאס, כי הם אלה שחוטפים את המכות המיידיות מישראל. על המתווכים המצרים, כי הם מבקשים להסביר לחבריהם בירושלים מדוע אינם מספקים את הסחורה, ולמה עזה איננה רגועה. אין זו שאלה של יוקרה בלבד. כאשר המצרים משיגים שקט, ישראל נוחה יותר להתגמש. כשהיא מתגמשת, המצרים זוכים בנקודות, וחמאס מרוויח עוד הקלה. ירי רקטות, לעומת זאת, טורף את הקלפים מחדש. לרוב הוא בולם את המגעים על הקלות, פוגע ביוקרת המצרים בעיני הישראלים, משפיל את חמאס בעיני הציבור, ומזכיר לכולנו את עומק המלכוד שאליו נקלעה המערכת הביטחונית בישראל.
זה מלכוד עמוק מכפי שנראה. ישראל סוגרת על הרצועה באוויר, ביבשה ובים. מניחה על צווארה שתי כפות ידיים כבדות ושולטת בקצב נשימתה. עד לפני שנה וחצי, מועד פרוץ המהומות לאורך הגדר, ישראל יכלה להרפות מעט מאחיזתה ולשלוט בנשימות. ההמונים עוד היו ממושמעים, וביישובי העוטף שרר שקט. מאז, ספק אם אפשר. כפות ידינו כמו אחוזות בדבק. תסיר אותן, ההמונים ישתוללו. לא תסיר, ימשיכו להשתולל. סכנת טרור הייתה תמיד. גם היום. אבל כיום מתווסף לה המון זועם ושלטון שנדחק אל הקיר מול אויב מבית.
בהפלת שלטון חמאס, כפי שרוצים רבים, יש סכנה רבה לישראל. היא עלולה להוליד שלטון כנופיות. להפיל את חמאס ולהשיב את הרשות הפלסטינית ישראל איננה רוצה, כי בכך תחזיר את השטחים למה שהיו בעבר, יחידה אחת. לייבא מנהיג פלסטיני מבחוץ זה הימור מסוכן, כי כל מנהיג שיבוא על כידוני צה"ל, ייחשב משתף פעולה. גם צעדים טקטיים של בניית אמון קשה לעשות, כי בישראל תתעורר התנגדות פוליטית סוערת. אם למשל תכריז הממשלה על כניסת אלפי פועלים מעזה לכאן, אף אם בתמורה, נגיד, לדיכוי מוחלט של מהומות הגדר, מיד תעלה מימין זעקה. וחיסולים, כאמור, יסבכו את הצדדים במלחמה. רוצים מלחמה? אולי תקבלו בקרוב. אבל מה אחריה?
גורמי הביטחון של חמאס משמשים היום, לפרקים, משמר הגבול של ישראל ורודפים אחר חוליות ומסתננים. אם ישראל תחזק את הכוחות הללו, הם עלולים לפעול נגדה. תחליש אותם, לא יהיה מי שישמור על גבולותיה. וכל הזמן מרחפת ממעל שאלת הסגר. אם נקל, הם יתעודדו וימשיכו ללחוץ. אם נותיר, הם גם ימשיכו ללחוץ.
שורפים את המועדון
מה נותר לצה"ל? להכות בבשר המת. מהלומות מוגבלות שלא על מנת להרוג. וכי מה יעשה. יש שיתהו, היכן המצרים ומדוע אינם מחלצים את כולנו מהבוץ. ובכן, גם כוחם מוגבל. למצרים יש קלפי לחץ על חמאס. בכוחם לסגור מחדש את מעברי הגבול ברפיח, למשל, אבל המצרים עצמם עלולים להפסיד ממנו. הם יאבדו את תנועת המסחר התוססת עם הרצועה, וייפגע האמון הרב שהם בנו עם הנייה וסנוואר. על ראשי הג'יהאד לא תשפיע סגירת המעברים כלל. הם אינם הריבון, ואין זו בעייתם אם שערי רפיח ייסגרו. קהיר אומנם מסוגלת למנוע את כניסת ראשי הג'יהאד לשטחה, אבל בכך פחות או יותר מסתכמת הסנקציה האפקטיבית ביותר שלה כלפי הארגון המורד.
את כל זה יודעים בישראל, ומי שעקב בשנה האחרונה אחר השיח שיוצא מירושלים, הבחין בוודאי כי לאט ובהדרגה דוללו בו האיומים למגר את שלטון חמאס. באחרונה אומנם חזר השיח הזה, אבל לצרכי תעמולת בחירות. ראש הממשלה, שאמר אתמול בראיון רדיופוני כי נראה שלא תהיה ברירה אלא למוטט את החמאס, יודע היטב מה יחכה לנו ביום שאחרי.
עד לפני שנה וחצי איש כמעט לא דיבר על בעיית עזה. כיום היא תופסת מקום מרכזי בתעמולת הבחירות. אם זה מנחם מישהו, גם שם, ברצועה, הם פסעו לאחור. 320 צעירים נהרגו בתקופה הזו, ואלפים נפצעו. מעבר רפיח נפתח ומצב החשמל השתפר, אבל הכלכלה אינה צומחת. האלפים שיוצאים מדי יום שישי להתפרע בקרבת הגדר אינם נשמעים לחמאס. כדי לרסנם בכוח, ראשי חמאס צריכים להביא הישגים רציניים שיש בהם כדי להסביר מדוע הם מדכאים צעירים מיואשים. גם הג'יהאד, בניגוד לעבר, מסרב לסור להוראות חמאס, פועל באופן עצמאי ושורף את המועדון. לפני שבועיים הם רצחו שלושה שוטרים, השבוע ירו כמה פעמים לפחות לשטח ישראל. וכל המתואר כאן עוד עלול להחמיר.
לנתניהו יש אופוזיציה פנימית סוערת ויריב כסנוואר, לסנוואר יש אופוזיציה פנימית סוערת ויריב כנתניהו. שניהם מוצאים את עצמם, ערב הבחירות בישראל, אחוזים זה בזה כמו בקרב תרנגולים. כל אחד היה מת לצאת מהזירה ולחזור הביתה בשלום, אבל איש מהם אינו יכול להרשות זאת לעצמו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]