תעשיית ההבטחות
בתום מסע שכנוע מתיש, הסכים ראש הממשלה בנימין נתניהו לבקר בהתאחדות התעשיינים ולפרוס את השקפת עולמו העסקית. האירוע המשמח אמור היה לקרות אתמול, אלא שגם הפעם נתניהו הבריז בשל ביקור תעמולה אצל הצאר פוטין.
בעבר, כשנתניהו עוד הצליח לתחזק איכשהו השקפת עולם ניאו־ליברלית, הוא נחשב בקרב התעשיינים לאורח VIP. פה ושם בחדר האח"מים הצליח לעשן סיגר. שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, פרס לכבודו אישית שטיח אדום. המציאות הנוכחית שונה. בקדנציה האחרונה נטש ראש הממשלה את התעשיינים לטובת אג'נדת יוקר המחיה של משה כחלון. העובדה שברגע האחרון ביטל את הביקור מוכיחה את המשך הזלזול בסקטור העסקי. בכל מקרה, כבר לא משנה מה יבטיח, כי ממילא יתקשה לקיים.
גם ההבטחות שאושרו בקדנציה האחרונה, כמו תוכנית סיוע לתעשיינים במיליארד שקלים או לארגוני העצמאים במאות מיליוני שקלים - התפוגגו, כמו כל ההבטחות האחרות. התעשיינים מצטרפים למסדר הלקוחות המאוכזבים שנתניהו נזכר לפקוד רק לקראת הבחירות. מדובר בחקלאים, בתושבי אילת, מתיישבי הר חברון, תושבי הגליל, ועדיין לא כללתי את הביקורים אצל בוריס ילצין (הטעות במקור) וכאמור אצל פוטין. מסעות הביקורים ילכו ויתעצמו בימים שנותרו עד לבחירות. לסמטאות ולחופים שבהם לא יספיק לבקר יישלחו ברכות מצולמות.
בעוד נתניהו חורך את השטח לפני שזה יחרוך אותו, שר האוצר שלו התנדף. מאז 2015 הפריט נתניהו את כלכלת ישראל לטובת כחלון, ובשל אילוצים קואליציוניים הוא אפסן את האג'נדה הכלכלית הניאו־ליברלית. שר האוצר הפך לבעל הבית של המשק ושל כלכלת הליכוד. כחלון, בשיתוף מזכ"ל ההסתדרות לשעבר אבי ניסנקורן (היום כחול לבן), הוביל אג'נדה סוציאל־דמוקרטית משובחת. כשהליכוד תוקף היום את כחול לבן על הכוונה למנות את ניסנקורן לאוצר, הציניות מתאבדת בקפיצה.
בארבע וחצי השנים האחרונות הוביל כחלון אג'נדה חברתית אפילו קיצונית מזו של ניסנקורן. כחלון שותק היום, כי היחיד מבין חברי כולנו/הליכוד שמסוגל להציג אג'נדה כלכלית סדורה ואמינה ולצאת בשלום הוא שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן. הבטחות הבחירות של כחלון ונתניהו שוות בערך להבטחת נתניהו למנות את כחלון לשר האוצר או את משה פייגלין לשר הבריאות.
גם הבטחות שפוזרו לסקטורים השונים לא שוות הרבה. הובטח להמשיך את הפטור ממע"מ באילת, להפעיל תוכנית אשפוז ביתית לחולים, להמשיך בסבסוד המעונות וגני הילדים, להעלות את קצבאות הנכים גם בשנים 2020־2021, להעלות את גיל הפרישה לפנסיה לנשים ולהמשיך בהפחתת מכסים ומסים. שפע הבטחות אלה אינן יותר מאשליות שלא יתקיימו. בעוד שבוע לא יישאר מהן דבר, בין שנתניהו ירכיב מחדש את הממשלה ובין שלא.
באוצר הכינו תפריט דיאטה לממשלה הבאה, שכולל צמצום חלקי בגירעון (כ־20 מיליארד שקל) וקיצוץ תקציבים. על הפרק ביטול פטורים ממס, כולל המע"מ באילת, הפטור ממס על שכר דירה והפטור על פירות וירקות. גם העלאה של 1% במע"מ עומדת על הפרק. התוכנית הוכנה בסיוע כלכלני בנק ישראל. שלא במקרה, ראש אגף התקציבים באוצר שאול מרידור הרעיף בשבוע שעבר מילים חמות על הנגיד, התומך בחיסול הגירעון.
לאלה שרגע לפני הביקור בקלפי מתעניינים בפרטים הקטנים של התוכניות הכלכליות, מומלץ להתביית על שתי חלופות. הראשונה - תוכניותיהם הניאו־ליברליות של ליברמן/שקד, המייצגים נאמנה את מחנה הימין. הם בעד הסקטור העסקי, מתנגדים להעלאת מסים ותומכים בהגבלת זכות השביתה.
התוכנית מבית היוצר של עמיר פרץ כוללת חבילת הטבות תקציבית בהיקף 30 מיליארד שקל. הכסף ילך להעלאת שכר המינימום והפנסיה ל־6,000 שקל ולהזרמת תקציבים לשכבות המוחלשות, לדיור הציבורי ולבריאות. הכסף יגיע מהעלאת מסים, העלאת נוספת בגירעון והגדלת המס על הבורסה. כששאלתי השבוע את פרץ אם הוא קומוניסט, הוא לא דחה את האפשרות הזאת על הסף.
סיום עצוב לכולנו
זה עדיין לא רקוויאם לשר האוצר כחלון. יותר מדויק לקרוא לזה: האירוע לסיכום העונה הכושלת ולהפקת לקחים. לאחר ההכרזה על בחירות מועד ב', כחלון מיהר לסגור את העסק הקטן שניהל, ששמו: מפלגת כולנו, ובניגוד מוחלט להצהרותיו הפך לשכיר של נתניהו. בשלושת החודשים שחלפו מאז, היה לו רע לתפארת. שארית הכבוד הפוליטי שצבר התאיידה. מאז ועד היום הוא עשה בדיוק את ההפך ממה שהבטיח והתחייב אליו. הוא התלונן נגד העלות של הקדמת הבחירות בשעה שהוא עצמו הצביע בעדן. הוא הבטיח שלא לאבד את הזהות של כולנו, אבל בהזדמנות הראשונה הוכיח שהוא יותר ליכוד מליכוד.
בדרכו חזרה לליכוד המיר כחלון את כל ערכי העבר שלו לטובת מקום העבודה החדש. התברר שהציניות היא הצד החזק של כחלון. כדי שלא לסכן את המקום החמישי שהובטח לו ברשימה, תמך בחוק המצלמות. בניגוד לעבר, הוא נמנע מהתייצבות לטובת מערכת המשפט ואכיפת החוק. הוא ניצל בצורה צינית את חוק מימון המפלגות כשהותיר את ח"כ יפעת שאשא־ביטון מחוץ לרשימת הליכוד.
מדובר בדוגמאות ספורות בלבד. את המחיר האישי הכבד של אובדן אמינותו הוא שילם אך ורק כדי להישאר על הגלגל הפוליטי. האם ייתכן שבסתר לבו הוא חושב עדיין על האפשרות שבהזדמנות הראשונה יתמודד על הנהגת הליכוד? הדבר היחיד שהוא היה צריך לעשות כדי לשמור על אמינותו מיד אחרי היוודע תוצאות בחירות מועד א' היה ליפול על חרבו (הפוליטית, כמובן). זה היה קורה לו היה עומד בהתחייבויות שכבר נתן לי במספר הזדמנויות.
כחלון הבטיח שאם לא יעמוד בהתחייבויותיו כשר האוצר (במיוחד בתחום הדיור), הוא יסיק מסקנות, ייקח אוטובוס וילך לשתות איתי קפה אצל החבר המשותף בחוף הים בחיפה.
זה לא קרה, וחבל, כי הפיתוי הפוליטי היה חזק ממנו. ואולי אחיו קובי, המנטור הפוליטי שלו, לחץ בכל הכוח שלא יירד מהגלגל. לו היה מסיק את המסקנות ופורש כפי שהבטיח, הוא אומנם היה נאלץ לרדת מהגלגל, אבל כמו גדעון סער הוא יכול היה לחזור אליו בבחירות מועד ג'. אחרי עידן נתניהו הכל יהיה אפשרי בליכוד.
כששואלים אותי אם כחלון היה שר אוצר טוב או גרוע, אני עונה שהוא היה שר אוצר שונה. שר אוצר שבתקופת כהונתו לא פרצה אפילו שביתה אחת. ובאמת למה לשבות אם מקבלים הכל באמצעות לחץ מתון. כחלון הוא עץ שלא הפסיק להניב עד שהפירות נגמרו והגיעה עונת השלכת הגירעונית. אמינותו נפגעה כשלא תמיד הלך עד הסוף. זה קרה כשהבטיח לטפל בנושא הגז - וחזר בו, כשהתחייב להטיל מס על דירה שלישית - והתקפל, וכשהבטיח להיות המגן של מערכת המשפט - והתחרט.
הכישלון המהדהד שלו היה כשלא הצליח להוריד את מחירי הדיור באמצעות תוכנית מחיר למשתכן השנויה במחלוקת. רק השבוע נזכרו במשרד היועץ המשפטי לממשלה להודות, פחות משבוע לפני הבחירות, שמדובר בתוכנית הגרלות לא שוויונית, שיש לעצור אותה.
כחלון לא יהיה שר האוצר הבא. בשבועות האחרונים הוא עורך מסעות פרידה מידידיו. אחד מהם הוא אנחל גוריה, מנכ"ל ארגון ה־OECD, שנפרד ממנו במהלך ביקור בפריז. הנחמה היחידה שלו היא נחמת עניים: על כורסת שר האוצר לא יישב אבי גבאי, הנמסיס הגדול ויו"ר העבודה לשעבר, שהיה מת לקבל את הכהונה המאתגרת.
מדד הבחירות
מדד המחירים לצרכן לאוגוסט יפורסם ביום ראשון הקרוב, יומיים לפני בחירות מועד ב'. הפרסום לא ישנה אפילו במנדט אחד לכאן או לכאן את מפת הגושים או את תמריץ ההצבעה, אלא אם יקרה נס משמיים ויתברר שמחירי הדיור צנחו. אלא שבלמ"ס לא מאמינים בנסים. די בכך שמדד הדיור יישאר ללא שינוי כדי להכריז על נס.
על מדדי המחירים לצרכן האחרונים נאמר כמעט הכל: מחירי הדיור חוזרים לעלות בהדרגה, ובשנה האחרונה הם התייקרו ב־1.4%. גם מחירי השכירות ממשיכים במסעם צפונה. האינפלציה מרכינה ראש, ומתחילת השנה היא עלתה ב־0.6% ובשנה האחרונה ב־0.5% בלבד. כל התחזיות לחזרת האינפלציה לשפיות התנפצו, וכך גם ההערכות שהריבית תשוב לעלות. הוועדה המוניטרית, בראשות הנגיד פרופ' אמיר ירון, הניפה דגל לבן, והודתה שאפשר לשכוח מהעלאת הריבית שנה קדימה.
מדדי המחירים בשנה האחרונה שיקפו בעיקר זינוק במחירי הפירות והירקות, ירידה במחירי האנרגיה והתייצבות מחירי המזון. אפשר לקבוע שהמאבק ביוקר המחיה נחל הצלחה חלקית בלבד. למרות פעולות ההנדסה הפיננסית, כמו הפחתת מכסים, לחצים על יצרנים לדחיית התייקרויות ועוד, יוקר המחיה נותר בשלו.
דווקא ממשלת ביבי/כחלון, שסוגיית יוקר המחיה ניצבה עד לאחרונה בראש מעייניה, תרמה בעין יפה ליוקר המחיה. זה התבטא בעיקר בתעריפי החשמל (שלמרות כל הרפורמות במשק האנרגיה ממשיכים לעלות), בתעריפי המים (שנוסקים כמו מים בששון למרות צמצום מספר התאגידים), וכמובן בתעריפי הארנונה (ש־50% מתוכם נקבעים לפי עליית השכר במגזר הציבורי).
הכישלון הכלכלי העיקרי של הממשלה האחרונה היה מחירי הדיור. מדד הדיור עלה כאמור ב־1.4%, אבל שימו לב לנתון שהתפרסם במדד האחרון: מחירה הממוצע של עסקה לרכישת דירה (חדשה ויד שנייה) עמד ברבעון השני על 1.563 מיליון שקל, לעומת 1.539 ברבעון הראשון. כדי לקנות דירה ממוצעת יש צורך להיפרד מ־150 משכורות נטו. לא ברור עד כמה ישפיעו עובדות אלה על סנטימנט ההצבעה בקלפי, אבל למי שיש לו עדיין התלבטות של הרגע האחרון - מומלץ להביא בחשבון גם את הכלכלה.
הבשורה לפי יוחנן
לנשיא המכון לדמוקרטיה, יוחנן פלסנר, יש הרבה מה לומר על בחירות מועד ב', ובתחילת דבריו הוא מבקש לשים דגש על הייחודיות במערכת הבחירות הנוכחית. "השאלה העיקרית שעמדה על הפרק בבחירות הקודמות הייתה מבחינת רוב הציבור מי מתאים להיות ראש ממשלה, לנהל את ענייני הכלכלה והביטחון והמדיניות הבינלאומית. בפועל התברר שבמהלך המו"מ הקואליציוני נכנסו שיקולים נוספים", אומר פלסנר.
אתה מתכוון בוודאי לנושאים האישיים הנוגעים לראש הממשלה.
"הנושא העיקרי שהטריד את יריב לוין, שניהל את המו"מ הקואליציוני, היה שאלות הקשורות לעצמאות מערכת המשפט ושאלות יסוד נוספות הקשורות לדמוקרטיה. לו הדרישות הקואליציוניות היו מתקבלות, היו נוצרים שינויים מרחיקי לכת, בלתי הפיכים, עד כדי פגיעה קשה בדמוקרטיה ובשומרי הסף".
אז מבחינתך טוב אולי שהממשלה לא קמה. אתה מבין על מה מתנהלות בחירות מועד ב'? כלכלה? ביטחון?
"בבחירות הנוכחיות כל השאלות הנוגעות לעתיד הדמוקרטיה בולטות הרבה יותר, והבוחר צריך לדרוש הבהרות ביחס לסוגיות אלה. בנוסף, חלה התעוררות מחדש לאחר תקופה ארוכה של סטטוס קוו בשאלות של דת ומדינה. ההתעקשות בפועל של החרדים שלא לקבל את חוק הגיוס, שהוא המשך של 'חוק טל' שגובש בדיאלוג עם הקואליציה, היא שבירת מוסכמות. ההתעקשות של ליברמן על העברת החוק נבעה מהנחה שהתקשורת תחבק אותו כי מדובר במשהו שכבר הוסכם. בממשלה הקודמת הסטטוס קוו השתנה בפועל, נוצרה מציאות חדשה".
מה דעתך על חוק המצלמות, שבסופו של דבר נפל?
"עקרון יסוד בדמוקרטיה, גם אם מדובר בגישה מצמצמת, הוא שחייבים לשמור על הליך בחירות שוויוני, הוגן ונקי. היוזמה לקדם הצבת מצלמות, בעילה לגיטימית לכאורה של קידום טוהר הבחירות, צריכה להדאיג. ראינו שגם לאחר שוועדת הבחירות לקחה על עצמה את הטיפול בנושאים הללו, נמשכה ההתעקשות לעקוף את החוק ולהעמיק את הפלגנות תוך הפקעת הליך האסדרה. זה דבר חמור מאוד, כי הוא איים לפגוע בתהליך הבחירות. ראינו כאן התעלמות בוטה מעמדת יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר ומעמדת היועצים המשפטיים לממשלה ולכנסת, שקבעו שבעיתוי הנוכחי יש מניעה משפטית לקדם את החוק. כשדברים כאלה עלו בעבר - הם היו נעצרים, אבל במקרה זה הייתה חצייה של קווים אדומים, וזה חסר תקדים. אני שמח שהנשיא התערב ושהתהליך נבלם".
האם לדעתך נחצו קווים אדומים מסוימים בבחירות מועד ב'?
"הענקת הלגיטימציה לגורמים גזעניים במפלגות כמו עוצמה יהודית, שהופכת לשותף לגיטימי וטבעי לקואליציה עתידית, היא בעייתית. בבחירות האלה גם מפלגות גזעניות הפכו למוסכמה. סוגיה מטרידה נוספת בהיבט הדמוקרטי היא העובדה שהעלאת אחוז החסימה לא יצרה גושים גדולים, אלא הובילה לתופעת לוואי שנקראת שיטת 'הבלוק הטכני'. שמונה מפלגות שיעברו את אחוז החסימה מורכבות בפועל מ־20 מפלגות שיתפצלו לאחר מכן. הבלוק הטכני הוא בעצם ישראבלוף, המאפשר כניסת רסיסי מפלגות ופיצול מחודש של הכנסת. לעניות דעתי, זאת לא הייתה כוונת המחוקק כאשר הוחלט על העלאת אחוז החסימה".
אתה יכול להסביר מדוע כל התופעות השליליות האלה התנקזו דווקא לבחירות מועד ב'?
"יש כאן שילוב של כמה תהליכים. ראשית, תהליכי הפופוליזם, התרה של רסנים ושבירת נורמות מהעבר אופייניים לא רק בישראל אלא בכל העולם. יש תהליך של פרסונליזציה של הפוליטיקה. הסבר נוסף, ואולי מרכזי, הוא מצבו המשפטי האישי של ראש הממשלה. כתבי האישום שבדרך, אשר הופכים להיות נושא ומוטיבציה מרכזיים למהלכים בתקופת הבחירות. ההתמודדות עם כתבי האישום של ביבי ופוליטיקאים נוספים מגדילה את המוטיבציה להתעמת עם גורמי אכיפת חוק.
"זה לא בריא בגלל הפגיעה באמון הציבור, במיוחד במדינה כמו שלנו שהיא ללא חוקה. פוליטיקאים רוצים לשנות את מאזן הכוחות והבלמים, ולהגיע למצב שבו לא יהיה שום איזון מול מערכת המשפט ולהוביל לפקידות מוחלשת".
האם כחבר כנסת לשעבר זכורה לך סיטואציה כזאת?
"כשהגעתי לכנסת, ישבו שם זקני שבט כמו ג'ומס (חיים אורון) ורובי ריבלין, שקבעו בהתנהלות שביניהם נורמות התנהלות סבירות, במיוחד בתקופת ממשלות מעבר. גם הפעם יש ממשלת מעבר, שלא אמורה להוביל הצעות חוק עקרוניות. למרות זאת, היא מפירה את נורמות העבר, והובילה מהלכים שהיו מבחינתם כמעט מובנים מאליהם, כמו פיטורי מנכ"לית משרד המשפטים וקידום של חוקים פרטיים, כמו חוק המצלמות. בעבר לא ניתן היה לעשות זאת בתקופה של כנסת שהיא בפגרה. אני חושש ממצב חמור זה, במיוחד כשהוא מתרחש במדינה ללא חוקה, המגדירה באופן קשיח את כללי המשחק. אני מצפה מהפוליטיקאים לגלות אחריות גדולה. מבחינת ההיבט החוקי, הכנסת יכולה לחוקק בפועל ללא קושי חוקים הפוגעים בחוקי היסוד. בכנסת האחרונה שינו 15 פעמים חוקי יסוד. בארה"ב, מאז שנת 1970, שינו את החוקה פעמיים בלבד, וזה לאחר אינסוף שימועים וועדות. אצלנו יש פופוליזם, וכללי המשחק הופכים להיות לגמרי פרוצים, וזה חייב לעורר דאגה".
האם בבחירות הנוכחיות אתה חש חדירה לצנעת הפרט לנוכח נגישות גורמים פוליטיים למאגרי המידע?
"אני מכיר את הסיפורים הקשורים לנושא באופן כללי. יש כללים לגבי מפלגות בנוגע לשימוש במידע. הן זכאיות לקבל את מרשם התושבים, אבל יש הנחיות קפדניות איך לנהוג בספר הבוחרים, המכיל הרבה מאוד פרטים אישיים. אם יש תופעות כאלה, מן הראוי שהן ייפסקו מיידית. בעברי הפוליטי שימשתי כמנכ"ל מפלגה. כשקיבלתי את ספרי הבוחרים, המכילים את כל הנתונים, התחייבתי על שמירה בסוד של נתונים אלה לפי קריטריונים של צנעת הפרט. מישהו שנוהג אחרת צריך להביא בחשבון שהוא נושא באחריות אישית".
לו היית יועצו של נתניהו, כיצד היית ממליץ לו לנהוג בימים הספורים שנותרו עד לבחירות?
"הייתי ממליץ לו לחכות לתוצאות השימוע ואז להחליט על עתידו. בזמנו, כשאהוד אולמרט עמד בפני העמדה לדין, הוא הצהיר שאינו מתכוון להמשיך לכהן כראש הממשלה אם יוחלט סופית להגיש נגדו כתב אישום. הוא עשה את זה בלי קשר לשאלה החוקית אם הוא זכאי להמשיך בכהונתו, וגם אם העליון היה מאשר לו להמשיך בתפקיד. זאת הנורמה המחויבת לגבי שרים, ואין סיבה שזה לא יהיה כך לגבי ראש ממשלה. אני מאחל לנתניהו להצליח לשכנע את היועץ המשפטי שלא להגיש כתב אישום, אבל הדרך הנכונה לטעמי היא לנהוג בדרך שבה נהג אולמרט ולפרוש אם יגיע לבית המשפט. צריך להבין שפסק דין חלוט זה עניין שעלול להימשך שנים".