השבוע מחקתי מישהי מרשימת חבריי הווירטואליים. המהלך הזה אינו אופייני לי. אם המשפט "אמור לי מי חבריך" נכון בחיים האמיתיים, הרי שדווקא בחיים הווירטואליים אני מתעקש לגוון: יש ברשימת חבריי גם מטורללים שבטוחים שפרס ירה בגבו של רבין, בסיועם של מירי אלוני ואביב גפן כמובן, שהם בכלל סוכני שב"כ. אבל גם כאלה שאפילו ויכוח על חניה בתל אביב מעורר אצלם אזכורים של הכיבוש האכזרי והמשחית, כולל ההבחנה שכולנו גרועים מהנאצים.
אם חבריי בעולם האמיתי עלולים להיות דומים לי מדי, הרי שברשתות החברתיות אני אוהב לתת צ'אנס גם למי שמאתגרים את הסובלנות שלי ומסקרנים אותי בעת ובעונה אחת.
אז למה אונפרדה דווקא זאת? ראשית אני מודה שהיא הייתה על הכוונת שלי זה תקופה ארוכה, עם כל מיני פוסטים ממורמרים לעילא. אבל על זה לכשעצמו לא הייתי ממהר למחוק אותה. מה ששבר אותי סופית הייתה תמונה של סלט ביצים שרכשה בסופרמרקט. נתחיל בכך שמי שרוכש סלט ביצים בסופרמרקט הוא חשוד בעיניי, שכן ידוע שסלט ביצים הוא דבר שמכינים בבית. רק שאפילו החשד הזה אינו סיבה לנתק את הקשר המקוון. מה ששבר אותי היה צילום התווית, שעליה נכתבה רשימת הרכיבים, ביניהם גם סוכר.
"למה שבסלט ביצים יהיה סוכר, לעזאזל?", תהתה מעלת התמונה, והתשובות של חבריה הבהירו שכנראה מצאה לה ברשת אנשים כמוה: "כדי שכולנו נחלה בסוכרת ואז חברות התרופות יתעשרו", גרסו חלק מהמגיבים, מאלה שבטוחים שהחיים הם קונספירציה סודית של בעלי ממון. כבר הודיתי שעוד לפני כן סלדתי מהסגנון האגרסיבי של הגברת, שהמילה "לעזאזל" המקנה לכאורה משנה תוקף לטענתה, מככבת בלא מעט מהפוסטים שלה. רק שהפעם דווקא הפוסט הכאילו בנאלי הזה העלה את חמתי.
נתחיל בעובדות: למרות הסתייגותם של שפים שאני מכבד את דעתם, תמיד גרסתי כי שימוש מתון בסוכר, גם במאכלים שאינם מתוקים, הוא מבורך. במקרה של סלט הביצים למשל, הרי שהמתכון הפרטי שלי למנה הוא לטגן כחצי בצל קצוץ דק (רצוי במעט שומן אווז, אבל גם שמן רגיל יהיה טוב), במקביל לבישול של שתי ביצים קשות, אבל רק עד למידה שתותיר חלק מהחלמון נוזלי.
לקראת סוף הטיגון אני מעמיק את גוני הבצל בתוספת של פחות מחצי כפית סוכר, שמעניקה לו מרקם מעט קרמלי. את הבצל עם שמן הטיגון שהפך מתקתק אני מעביר לכלי, מועך אליו את הביצים הקשות, משלים רק במעט מיונז (הרי יש לי כבר מספיק שמן בבצל המטוגן) ומתבל בפלפל שחור, מלח וכמה טיפות לימון שמעניקות טוויסט רענן לממרח המעט כבד הזה. שימו אותו בלחמנייה עם כמה פרוסות עגבנייה ומלפפון חמוץ - וקיבלתם את הכריך המושלם.
איפה עצרתי לפני ששקעתי בבלבולי ביצים? אה, כן, בחברה הווירטואלית שלי לשעבר. אני לא מכיר אותה בחייה הפרטיים. יכול להיות שהיא אדם מקסים, אמא נפלאה, בת זוג אוהבת, חברה אהובה ואשת מקצוע לעילא, רק שאני לא יכולתי לסבול עוד את המרה הזאת שנשפכת מכל פוסט שלה. זה לא שאני מעדיף את המוארים האלה ששולחים בשישי בערב תמונות של נרות וחלות, תוך כדי איחולים לסוף שבוע קסום, עבור אלה יש מדור מיוחד בגיהינום שאותו הם ייאלצו לחלוק עם אנשים כמותם - אותי הטריפה הגברת שגמרה לזעום על המתנחלים, החרדים והמצביעים לביבי, ואז כשהבינה שהיא כבר לא מזיזה לאיש, יצאה לסופרמרקט כדי להמשיך לזעום על העולם.
קשה להאשים אותי, בלשון המעטה, באהדה לבנימין נתניהו. אבל גם משכך הוא, עליי להודות שדימוי "החמוצים" היה בין המוצלחים שלו, מפני שמזכיר לנו את החמוצים שכולנו מכירים: אלה שיהיה להם תמיד משהו רע להגיד. הטרחנים המעייפים ששום ממשלה ושום ראש ממשלה לא יבואו להם בטוב, שכספי המסים שלהם תמיד מנוצלים לרעה, שהרעש של הקורקינטים החשמליים על מדרכות העיר יגרום להם להעלות פוסטים זועמים, שיהיו תמיד בעד הנגד ונגד הבעד - ולא מתוך רצון לחדד איזו פואנטה מאתגרת, אלא מתוך חמיצות קיומית.
בין כל מטורללי הרשת, מכאלה ששרים שירי הלל ליגאל עמיר ועד לאלה שלא מהססים לקבוע שביבי גרוע מהיטלר, אני מודה שדווקא הנרגנים הם אלה שמעבירים אותי על דעתי. אני לא אומר שאין לפעמים איזה חן בנרגנות, שלא לדבר על הטרחן־השימושי שיתקשר ראשון לחברת החשמל במקרה של תקלה או ימחה מול העירייה על ערימת גזם שתופסת שני מקומות חניה וכך הלאה. רק שבעיניי די בטרחן אחד כזה לכל רובע בעיר - ואילו ברשת הם נמצאים על כל צעד ושעל.
אז השבוע נמאס לי, ובפרפרזה על מילותיו של המשורר הלאומי: התאבו דעת בשל מה שנאתי? אני שנאתי בשל סלט ביצים!