הוא עמד שם אתמול בבית הנשיא ורוממות האחדות והפיוס בפיו. שוב ושוב חזר והטיף והפציר בשומעיו להבין את גודל השעה ומצב החירום והאתגרים האדירים וכו'. הוא לבש שם אתמול את דמות הפייק המושלמת של אבי האומה רב החסד והרחמים, שאפילו הוא כבר לא קונה מעצמו.
כמה ימים קודם לכן הסתיים עוד מחול חרבות, הסתה, שיסוי, רמייה והכפשה מתוצרתו. ולפתע הוא אומר ש"אין טעם למתוח ולבזבז את זמנה של המדינה", תוך שהוא מתעלם מהעובדה שהקדים בחירות כדי להקדים שימוע, ואחר כך לא החזיר את המנדט לנשיא וגרר את המדינה לבחירות נוספות כדי להקדים כתב אישום - ארבע שנים אחרי שהקדים בחירות בגלל חוק "ישראל היום". בנימין נתניהו עמד שם אתמול בלי בושה, כי אין לו כזאת.
הלב יוצא לנשיא המדינה. הוא מכיר את הקליינט טוב יותר מכולנו. רובי ריבלין היה הראשון שהזהיר את נסיכי הליכוד מפני הבאות, כשנתניהו שב ארצה ב־1988. עכשיו הוא ממצה את כל היצירתיות שבעולם כדי לרבע את מעגל הטירוף ולנסות לשחרר את המדינה מאחיזתה של משפחה שאיבדה את שרידי האיזונים והבלמים.
הצעתו של הנשיא, כפי שפורטה מפיו אתמול, היא הצעה דרמטית בכל קנה מידה. כשריבלין פירט את תנאיה, כולל חקיקת מעמדו של ממלא מקום ראש הממשלה והנבצרות הארוכה שאליה אמור להיכנס ראש הממשלה המכהן עם הגשת כתב האישום, עמד נתניהו לימינו והנהן.
ריבלין בעצם הציג לפני הציבור ונבחריו את המתווה לפרישת נתניהו, באמצעות נבצרות ארוכה שאין ממנה חזרה (אלא במקרה של זיכוי מהדהד בבית המשפט). הבעיה היא בקליינט עצמו. אף אחד לא מאמין שאין לנתניהו מזימה חדשה, שתבטל את רוע הגזירה. אף אחד לא משוכנע שראש הממשלה לא מסוגל לכל דבר, כולל כל דבר, כדי למצוא מעקף לארץ הגזירה הממתינה לו.
הרי רק לפני שבועיים הוא כמעט גרר את המדינה למלחמה כדי לדחות את הבחירות. ומאז שב לכהונתו לפני עשור, לא הסכים בשום אופן למנות לעצמו ממלא מקום, כדי שעצם המחשבה על החלפתו לא תתגנב למוחו של איש. עכשיו, דורשים ממנו להכניס את עצמו לנבצרות מרצון?
זאת ועוד: כדי להפוך את הצעת הנשיא לבלתי אפשרית מיהר נתניהו להקים את הבלוק הימני־חרדי שלו. מה אמור להגיד בני גנץ לבוחריו אם יצטרף לקואליציה כזו, שבה לא יוכל לעשות כמעט מאומה ממה שהבטיח - ועוד לשבת תחת נתניהו, לפחות עד הגשת כתב האישום?
בימים הקרובים יעבור הלחץ לכתפיהם של חברי הקוקפיט המפורסם והמושמץ של כחול לבן. על פי הדעה הרווחת, הכוח המוביל נגד עסקה עם נתניהו הוא יאיר לפיד. נדמה לי שהוא לא לגמרי לבד. הפוסט שפרסם אתמול משה יעלון מוכיח שגם הוא לא ממש מתלהב לשכשך בבריכת הדומן עם נתניהו. גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי יצטרכו לגבש בימים הקרובים את החלטתם הסופית: הולכים לפשרה מפא"יניקית, שממנה יישקף אופק רחוק נטול נתניהו, או ממשיכים לדבוק בהבטחת הבחירות, בעקרונות ובשכל הישר. עד כמה חמור מצבנו אפשר להבין מהעובדה שאף אחד כבר לא מצפה מאף אחד לקיים הבטחות.
האירוע החשוב יותר אתמול, לטעמי, מגולם בפרסומה של פיסה חדשה מהמתרחש בקן הקוקייה עצמו. בשבועות האחרונים דיווחתי כי במעון בבלפור עולם כמנהגו נוהג. העובדות ממשיכות לעבור תופת בלתי אנושי, ההתעמרויות גוברות, דיווחי הכזב לכאורה נמשכים, כאילו כלום. דנה ויס הביאה אתמול בחדשות 12 צרור נוסף של עדויות מצמררות. אביעד גליקמן בחדשות 13 הוסיף כי החומרים הללו עברו מידיה של היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, שלומית ברנע־פרגו, לידי היועמ"ש אביחי מנדלבליט.
בחודשים האחרונים כתבתי פעמים רבות שהכל ידוע וברור ובהיר לכל מקבלי ההחלטות ושומרי הסף, אבל אף אחד לא מסוגל לאסוף את עצמו ולעשות סדר במתקן הממלכתי בבלפור. למרבה הצער, גם בשאר התחומים זה בדיוק המצב: במקום להגיד את האמת ולהכיר בה (תם עידן נתניהו), מנסים המבוגרים האחראים לגבש הצעות מפותלות ויצירתיות, שאמורות לחלץ אותנו מהמבוי הסתום. נדמה לי שזמנן של ההצעות הללו פג, אבל אולי אני טועה.