אין מנגנוני בקרה, אין רשויות: הצמרת הממלכתית של ישראל הפכה שממה

אפוקליפסה עכשיו: שותפי הסוד מכנים את השיחה הזו "הזויה". רוב פרטיה לא דלפו עדיין. על פי הידיעה ב"הארץ" הגיע ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, לפגישה עם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט חנן מלצר, ביום רביעי שלפני הבחירות. "תתחיל להיערך לאפשרות שהבחירות יידחו", אמר בן שבת. מלצר לא זרם. "השתבשה עליך דעתך?", שאל את בן שבת, "מה נראה לך, שאפשר ככה כמה ימים לפני המועד לבוא ולדחות בחירות? אנחנו מדינת חוק, ועדת הבחירות ערוכה לכל מתווה, גם לקיים את הבחירות תוך כדי הסלמה ביטחונית".
 

אלא שבן שבת לא ויתר והציג בפני מלצר סדרת תרחישי אימים. על פי גורמים שנחשפו לפרטי השיחה, היא הגיעה למחוזות הזיה שכף רגלו של אדם לבן טרם דרכה בהם. בן שבת שרטט תרחישים אסוניים, שכללו נפילת מאות ואלפי טילים ורקטות על העורף, אבדות כבדות וכאוס ביטחוני. אפוקליפסה עכשיו ממש. מלצר יצא מהשיחה הזו מזועזע.
 

לא רק מלצר מזועזע. בצמרת הביטחונית הישראלית מתרחשת טלטלה. התחושה היא שראש הממשלה איבד את זה. לזכותו של נתניהו ייאמר שלמרות כל מה שנאמר עליו לאורך השנים, הוא מעולם לא הוריד שתי ידיים יציבות מההגה הביטחוני. במקרים הגרועים ביותר, השאיר לפחות יד אחת. למעט כמה שגיאות של טירון בקדנציה הראשונה (ניסיון חיסול חאלד משעל, פתיחת מנהרת הכותל וכו'), בכל הקשור לביטחון נתניהו היה תמיד שקול, אחראי, מדוד. נתניהו התרחק מהרפתקאות. הכאוס שבתוכו הוא חי ומתפקד לא הקרין על קודש הקודשים (אם נתעלם התעלמות אלגנטית מפרשת הצוללות). ובכן, בשבועות האחרונים היד האחת שנותרה על ההגה אינה יציבה. לא כולם בטוחים שהיא היד של בנימין נתניהו.
 

בשבוע שלפני הבחירות נחשפו ב"מעריב" וב"הארץ" כמה אירועים מטרידים: העובדה שלא עדכן את הצמרת הביטחונית לפני ההודעה הגרוטסקית על "כוונתי לספח את הבקעה אחרי הבחירות" ו"שיחת הצעקות" הטלפונית שנוהלה בינו לבין ראשי זרועות הביטחון חמש דקות לפני שההודעה הזו הוכרזה. העובדה שניסה לגרור את ישראל למלחמה בעזה מאחורי גבה של מערכת הביטחון, בלי לכנס קבינט, בלי לעדכן את השרים, בניגוד לחוק ולהמלצות. העובדה שלאחד שנדרש, כינס קבינט טלפוני לילי הזוי, נטול סקירות ביטחוניות או נוכחות ביטחונית כלשהי, כדי לקבל חותמת גומי על ההרפתקה הצבאית שתכנן כדי למלט את עצמו מהפסד בבחירות.

 

בן שבת שוגר לשופט מלצר בהוראתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט. הנושא הובא לפתחו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק. מנדלבליט הודיע לנתניהו שהוא לא יכול להורות לצבא לבצע מהלך שפירושו הכמעט ודאי הוא מלחמה, מבלי לכנס קבינט אמיתי. עם סקירות ביטחוניות, כמקובל בנוהלי הפעלת קבינט. במקביל, הנחה את בן שבת לעדכן את מלצר. הבעיה הייתה לא רק בעצם קיומה של השיחה, אלא גם בתכנים שנאמרו בה. "מדובר במצב חדש", אומר אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו בעשור האחרון, "הוא כבר לא נלחם על השלטון או על הפוליטיקה, הוא נלחם על החיים ועל החירות, ובמצב כזה אין לדעת למה הוא מסוגל".
 

אולי אין לדעת, אבל אפשר להעריך. זאת, ועוד: על פי כמה מקורות המעודכנים בהתפתחויות הביטחוניות, בסוף השבוע האחרון שוב עמדה ישראל על סף הרפתקה ביטחונית נוספת, בעלת פוטנציאל נפיץ במיוחד. גם הפעם, היה מדובר במהלך מעורר מחלוקת שלא עבר את מסכת הבדיקות, הדיונים והאישורים הנדרשת. גם הפעם, הוא נבלם ברגע האחרון.
 

מלשכת רה"מ נמסר בתגובה: "דוחים את הטענות על מל"ל והעומד בראשו. בן שבת פועל לפי חוק המל"ל ובשיתוף פעולה מוחלט עם כל ראשי מערכת הביטחון וזוכה מהם להערכה רבה. בפגישתו עם השופט מלצר הוצגה באופן תמציתי ומדויק הערכת המצב כפי שגובשה בידי מערכת הביטחון. בניגוד גמור לנטען לא הוצג שום תרחיש אימה ולא עלתה כל בקשה". בנוסף, העבירה לשכת רה"מ דברים שאמר אתמול הרמטכ"ל על בן שבת בטקס הרמת כוסית לראש השנה: "אני קצת חורג מהפרוטוקול ורוצה להביע הערכה למל"ל, כיוון שראש המל"ל נמצא פה, ולהביע הרבה מאוד הערכה ותודה על שיתוף הפעולה, יש פה תחושת שותפות מאוד טובה, גם עם מאיר באופן אישי וגם עם האנשים שלו".

הספירה לאחור

החמור מכל הוא שנתניהו נשאר כמעט לבד. איי השפיות האחרונים שנותרו בסביבתו נבלעו בים הסוער. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, שניצל בעור שיניו מהתקפת הזעם החמושה (בעט) של "הגברת", נמלט בצעקות. לא הרבה אחריו עזב בטריקת דלת גם יואב הורוביץ, מנאמני נתניהו האחרונים. בכך התרוקנה סופית לשכת ראש הממשלה מיכולת תכנון, חשיבה או ניהול כלשהי.
 

הורוביץ היה המבוגר האחראי של מה שנותר מהאקווריום של ביבי בשנתיים האחרונות. הכל היה מונח על כתפיו. כשכוח הסבל שלו קרס, בעיקר אל מול מעלליה של "הגברת", נשארו שם שני עוזרים זוטרים ונטולי ניסיון. אחד מהם, בנו של עסקן ליכוד, הוא עכשיו המנכ"ל. השני הוא ראש הסגל. אה כן, ומאיר בן שבת.
 

במצב הדברים, בן שבת אמור להיות הילד ההולנדי עם האצבע על הסכר. מתברר שזה גדול עליו. הוא לא איש רע. להפך. מקצוען בתחומו, שמנהל את המטה לביטחון לאומי בתנאים לא פשוטים ולא בלי הצלחה. יש לו הרבה מאוד רצון טוב, אבל אפס יכולת עמידה בלחצים העל־אנושיים שמופעלים על ידי בועת הטרלול הבלפורית. הדברים האלה נלחשים בכל הלשכות הביטחוניות האפשריות. מהצבא, דרך השב"כ (שממנו הגיע בן שבת), דרך משרד הביטחון על שלוחותיו השונות, ואפילו המוסד, שמתפקד תחת יוסי כהן כישות עצמאית ידידותית למחצה.
 

זו הסיבה שבן שבת לא היסס לפני שיצא לשליחות הפוליטית אל הרב דרוקמן, במאמץ לשכנע את נפתלי בנט ואיילת שקד לרדת מעץ הדרישה ההיא לתיק הביטחון. זו הסיבה שבן שבת מעניק לנתניהו כמעט כל מה שהוא רוצה. לא הוא האיש שיכול לעמוד מול נתניהו ולהראות לו את האיזונים והבלמים. בעיקר, כשכבר אין מה להראות בתחום הזה. במצב הדברים המדאיג, מנסים המודאגים בצמרת לסמוך על מקורבו ואיש סודו של נתניהו, השגריר בוושינגטון רון דרמר. נתניהו מעריך את דרמר ומושפע ממנו. דרמר הוא אדם עם ידע וניסיון הסולד מהרפתקאות. הבעיה היא שרוב הזמן הוא שם, לא כאן. אני מעריך שלו זה היה אפשרי, היו ראשי מערכת הביטחון של מדינת ישראל מטיסים את דרמר לישראל על חשבונם ומשכנים אותו במלון 5 כוכבים כדי שיישאר לצדו של נתניהו ולא יזוז משם מילימטר. הוא האחרון שיכול לייצב מה שנותר מהמערכת, שאוכלה בידי חיידק הטירוף הטורף המקנן בבלפור.
 

הצמרת הממלכתית של ישראל נראית היום כמו יערות האמזונס אחרי גל השריפות. אדמה חרוכה וחרבה, שממה מוחלטת. "אין מנגנוני בקרה, אין מערך ניתוח ולמידה, אין רשויות", כך מתאר את המצב אחד האנשים שהיו שם עד לאחרונה. "ביבי מנהל את המדינה עם בנו יאיר ורעייתו שרה, מסביב יש עוד שניים־שלושה יועצים צעירים שמבינים בעיקר בדיגיטל, וזהו".
 

האיזונים והבלמים שאמורים להגן על השיטה שלנו אינם עוד. התאיידו כלא היו. אין רשויות ואין הפרדת רשויות. הרשות השופטת נמצאת תחת מתקפה רבתי. בג"ץ במגננה, שר המשפטים מנסה לחסל את משרד המשפטים (אתמול בוצע ניסיון לבטל את התפקיד שעליו התמודדה התובעת של נתניהו, עו"ד ליאת בן־ארי, רק כדי שתעזוב את המשרד), היועמ"ש ופרקליט המדינה סומנו כאויבי העם. הרשות המחוקקת בהקפאה עמוקה. הכנסת ה־21 פוזרה זמן קצר לאחר שבאה לעולם, הכנסת ה־22 עלולה ללכת בעקבותיה, רק יותר מהר. ועדת חוץ וביטחון כמעט לא מתפקדת. מחוקקים רציניים נדחקים לקרן זווית. את ההוראות היוצאות מבונקר הפיקוד הנצור בבלפור ממהרים למלא אישים כמיקי זוהר, דודי אמסלם, אמיר אוחנה ודוד ביטן בהתרוצצות גמדית לרוחב כל החזית. כל השאר מביטים בהצהרת הנאמנות למנהיג העליון שעליה חתמו, ומחשבים את קצם לאחור.
 

אי־כשירותו של נתניהו בולטת גם על רקע השגיאות הגסות שעשה לאורך כל הקמפיין האחרון. מי שרוצה לשכנע את הציבור להעניק לו עוד קדנציה למרות שלושה כתבי אישום בדרך, לא אמור למנות את דודי אמסלם ואמיר אוחנה לתפקידי שרים כשניר ברקת, אבי דיכטר, גדעון סער וציפי חוטובלי פנויים. זוהי קריסה. בעבר היו בישראל מערכות שהגנו עליה מפני קריסות מהסוג הזה. היום, מערכת החיסון של המדינה נחלשה וכמעט התפרקה. אין דין, אין דיין, הכל מותר.

 

החברים בקוקפיט של כחול לבן נמצאים בדילמה קיומית, שחוצה גם את הציבור. מאז החל מסע התיווך של הנשיא ראובן ריבלין בין גנץ לנתניהו, נקלעה צמרת כחול לבן לצומת החלטות דרמטי. מדובר בתהליך מרתק: ריבלין, עמוס רצון טוב וכוונות טהורות, מנסה לחלץ את המדינה מהחול הטובעני שאליו נקלעה באמצעות פשרה מפא"יניקית. נתניהו, כמו נתניהו, מגייס לצורך העניין את כל הצ'ארם המפורסם שלו, יכולת השכנוע וכישרון המשחק השייקספירי. לראות אותו ביום רביעי בערב עומד בבית הנשיא ומהנהן כשריבלין דיבר על הנבצרות הצפויה לו, ולא להאמין. אבי האומה, איש הצדק והרחמים. כן כן, הוא תיכף ייצא לנבצרות.
 

לא סתם התעקשו בבית הנשיא שגנץ ונתניהו יבואו לבד, בלי צוותי מו"מ. כשריבלין ונתניהו יושבים מול בני גנץ, זה לא באמת כוחות. ביחד, יש לאזרח מספר 1 ויריבו מלשכת ראש הממשלה בסביבות 80 שנות ניסיון פוליטי. לגנץ יש שמונה חודשים. 
 

אלא שגנץ רק נראה פראייר. אם היה באמת פראייר, לא היה הופך לרמטכ"ל ולראש ממשלה בדרך, כמעט בלי להתאמץ. בצאתו מהמפגשים הללו הוא חזר לזרועות חבריו לקוקפיט ולחברי צוות המו"מ. יש שם לא מעט שועלים: יורם טורבוביץ', העיפרון הכי חד בקלמר. ישראל בכר, שמכיר את נתניהו לפני ולפנים. שלום שלמה, שכיהן כראש צוות גניבת הסוסים (הפוליטיים) של נתניהו במשך שנים (ואף ניסה בשליחותו לפרק את קדימה ז"ל). הלל קוברינסקי, האיש של לפיד. יש גם ועדת היגוי פוליטית שבה יושבים עפר שלח, אבי ניסנקורן וצבי האוזר. האחרון היה מזכיר הממשלה של נתניהו, וגם לו יש דוקטורט על ההתנהלות המקיאווליסטית של הבלפוריה בדור האחרון. ויש גם את יאיר לפיד, נושא הדגל של ההתנגדות לכל מתווה של כניעה לנתניהו.
 

אנשיו של גנץ, כולל לפיד, עשו בימים האחרונים לא מעט שיחות לבכירים לשעבר בשירותו של נתניהו. רשימת השמות שאיתם שוחחו מרתקת. יש שם גם כאלה שהיו בתפקיד עד לאחרונה. מדובר בנאמני־הנאמנים של נתניהו לשעבר. אלה שראו אותו מטווח אפס בטוב, ברע ובמכוער. על הפרק: האם להאמין לביבי? האם לתת לו שנה אחת נוספת כשהוא ראשון ברוטציה? האם ללכת למתווה הנבצרות שהוצע על ידי הנשיא?

אנשי גנץ הביטו בנתניהו הניצב בבית הנשיא ומדבר על פיוס ואחדות, והתבלבלו. הוא נראה כמו ילד כאפות באמצע דרשת הבר־מצווה. עומד כולו נופת צופים ליד הנשיא ומהנהן כריקלין מול "הגברת" כשריבלין מסביר על תהליך הנבצרות שאליו אמור נתניהו לשקוע לאיטו בעוד כמה חודשים.

 

אז זהו, שמאנשי נתניהו בעבר שמעו אנשי גנץ (בהווה) דברים אחרים לגמרי: אל תאמינו לאף מילה, נאמר להם, אל תיתנו לו מילימטר לתמרן, הוסבר להם, תיקחו אותו לקצה. אל תוותרו ואל תמצמצו, אם תורידו ממנו את העין לשנייה אחת, הלך עליכם. הוא חייב להבין שהוא על קצה המדרון, לפני נפילת ריסוק. הוא צריך להאמין שכולם מוכנים ליפול יחד איתו.
 

על פי התיאוריה הזו, אין לנתניהו שום כוונה אמיתית לצאת לנבצרות כלשהי. אחר כך יטען שהתכוון להתבצרות, לא נבצרות. הוא מכין לעצמו דרכי מילוט, הוא מגביה את הביצורים, הוא מתכוון להתיש את המערכת, כפי שהתיש אלף ואחת מערכות לפניה. זה החל, אומר בכיר בכחול לבן, במסיבת העיתונאים הדרמטית ההיא שבה הוא קבל על כי לא הניחו לו להתעמת עם עדי המדינה (שקר גס. הוא דרש עימות ונעלם). אחר כך הוא שתל בלשכת מבקר המדינה דחליל שמאשר לו כל גחמה, וכך נפתרה בעיית מימון ההגנה המשפטית (שהרי כל ילד יודע שאין שום אפשרות להטיל מימון כלשהו על משפחת נתניהו). הצעד השלישי היה גיוסו של רם כספי, מומחה בעל שם עולמי לעיכוב הליכים. הצעד הרביעי והאחרון היה הפרסומים על הלחצים והאיומים שהופעלו על עדי המדינה נגד נתניהו.
 

כל זה לא מחזיק מים גנובים, אבל זה לא באמת מטריד את נתניהו ועדת שליחיו בתקשורת. אין בעולם עד מדינה שלא עבר מסכת של לחצי ענק, מכבשים ואיומים עד שנשבר. ככה זה עובד. ככה זה עבד גם אצל שמואל דכנר, שהגדיר את עצמו כנוכל והוחתם, למרות זאת, כעד מדינה. במקרה של נתניהו, הלחצים היו מינוריים יחסית. ראש הממשלה קיבל יחס של VIP ולא הופעלו נגדו או נגד העדים רבע מהאמצעים שהופעלו בחקירת אולמרט ובמקרים אחרים. למי ששכח: בעוד עורכי דינו של נתניהו (שמרון, מולכו ואחרים) לא נעצרו בשום פרשה, אף שנחשדו, הרי שעורך דינו ואיש סודו של אולמרט, אורי מסר, נעצר והופעל עליו לחץ ברוטלי שהוביל כמעט להתאבדותו (התמונה המפורסמת שבה הוא תועה על אי תנועה בנתיבי איילון).
 

האמת אינה פקטור במאמץ התנ"כי למילוטו של החשוד מאימת הדין. מה שהוא יעשה עכשיו, אומרים המתנגדים למתווה הנבצרות, זה מלחמת התשה. נתניהו יאריך את השימוע עד אין קץ. הוא יטען נגד גיוס עדי המדינה, הוא יעתור לבג"ץ, הוא ימשוך את זה כמה שיותר. הוא יעשה שלום או ייצא למלחמה, אם יהיה צורך. הוא טרוד עכשיו ב"עסקת המאה", הוא באיראן, הוא כאן והוא שם. בנוסף, הוא גם יכול לבקש מהכנסת חסינות. למה לא, בעצם? הכנסת עוד עלולה לתת לו חסינות, הרי אביגדור ליברמן נמצא בנושא הזה על אותה בלטה עם נתניהו. מה יקרה אז? יש חסינות, אין כתב אישום, אין נבצרות. כחול לבן פורשת? אז מה? ליברמן יכול להישאר, כי מבחינתו הכל בסדר.
 

המטרה של נתניהו, אומרים בכחול לבן, פשוטה וברורה: הוא רוצה טקס השבעת ממשלה בכנסת ותמונה אצל הנשיא, כשכל מתנגדיו מצטלמים סביבו. גנץ, לפיד, יעלון, אשכנזי. באותו רגע, הוא זוכה מחדש בלגיטימציה שלו. אחר כך, כבר לא משנה. הוא יסתדר. אם יהיה צורך, אז דקה לפני הנבצרות הוא ירוץ שוב לבחירות. מה, זה לא קרה כבר פעמיים?
 

אבל יש גם עמדה נוספת. גם היא שייכת ללא מעט בכירים ויועצים בכחול לבן. לפי העמדה הזו, הצעתו של הנשיא ריבלין היא עמדת פתיחה אידיאלית לעסקה מצוינת. נכון, מודים בעלי הדעה הזו, צריך להקים מנגנון שיאלץ את נתניהו להיכנס לקוראלס ולא יאפשר לו לחמוק, אבל אם אכן אנחנו יודעים שמקימים ממשלה ותוך שלושה עד שישה חודשים הוא בנבצרות ובני גנץ מנהל את העניינים והמדינה, מה רע בזה? לא לזה פיללנו? אי אפשר להשיג את הכל. ממשלת אחדות חילונית נקים בסיבוב הבא. בינתיים גנץ יהיה ראש ממשלה, ימלא את החליפה, ידהר בשיירה המאובטחת, יגיע לבית הלבן ויכנס את הקבינט. לאט לאט.
 

על פי האוחזים בדעה הזו, עצם העובדה שנתניהו הסכים למתווה שבו הוא נכנס לנבצרות שאינה מוגבלת בזמן עם הגשת כתב אישום נגדו, היא אירוע מדהים. "האיש הבין שהוא גמר", אומרים האומרים, "אז זה ייקח עוד כמה חודשים, ביג דיל. בסוף, זו עסקה מצוינת, טובה גם למדינה".
 

בקיצור, תהליך מריטת העצבים רק החל. נתניהו מנסה עכשיו לגייס את עמיר פרץ או את ליברמן. אין אצלו מהלך בלתי אפשרי. הוא יציע לפרץ את השמיים ולליברמן את הירח והכוכבים, כדי שייעתרו. שליחים לא רשמיים כבר גיששו בסביבת ליברמן עם ההצעה המתבקשת לרוטציה. הצעה מפתה עד מאוד: תצטרף לממשלה, תהיה מ"מ ראש הממשלה ותקבל את השנה הרביעית בבלפור. במקביל, נתניהו יכשיר את חזרתך לליכוד כמנצח. מה רע? ליברמן לא אמור לדון ברצינות בהצעה הזאת. ואם כן, מה נעשה לו?

 

האופן שבו מסוגל נתניהו ללבוש ולפשוט צורה במהירות מסחררת הוא בלתי נתפס. עד לפני כמה דקות הוא עוד המשיך להפיץ פייק ניוז, להסית, לשקר ולשסות אותנו זה בזה עם קצף על השפתיים. השידור החי שלו בלייב פייסבוק ביום הבחירות נראה כאירוע הזקוק להסתכלות. אין שקר שלא שוקר בימים שלפני הקמפיין על ידי קמפיין הליכוד ונתניהו. החל מ"רוחאני רוצה שגנץ ינצח", דרך אין־ספור המצאות פייק וגידופי הבל שנועדו להטיל אימה על הציבור ולהדהיר את המנדטים אל הקלפיות בתחושת חירום.
 

זה לא הצליח. נתניהו הובס. קרוב ל־300 אלף מצביעי ימין נשארו בבית. ליכודניקים טובים, ותיקים ומסורים אמרו "עד כאן". הגועל העולה על גדותיו גרם גם להם תחושת קבס. ואז, בשנייה שבה הכל נגמר, פשט נתניהו את דמותו המקיאווליסטית ועטה על עצמו את גלימת האחדות. אגב, כשהוא מבצע תעלול כזה, הוא חי אותו. הוא מאמין לעצמו מכל הלב. כן, הוא המאחד והמפייס הגדול. הוא יעבור פוליגרף אם יישאל על כך. בתחום הזה, הוא הגדול אי פעם. ספק אם נזכה לכישרון כזה בעתיד.

משהו על תקשורת: ביום הבחירות צפיתי ביאיר לפיד משדר בלייב פייסבוק שידור "געוואלד" בעניין אחוזי ההצבעה בתל אביב. לפי לפיד, העיר הגדולה, מעוז המרכז־שמאל, פיגרה משמעותית אחרי אחוז ההצבעה הארצי, מה שמהווה חדשות רעות לכחול לבן. התקשרתי ללפיד והוא נשבע שמדובר בנתוני אמת.

מצד שני, לפיד היה פוליטיקאי בקמפיין, במאני־טיים של יום הבחירות. גרסתו טעונת בדיקה. עשיתי כמה טלפונים לוועדת הבחירות המרכזית ולמקורות בכמה מפלגות שאינן כחול לבן. הנתונים שנמסרו לי תאמו את מה שלפיד אמר בסרטוניו. העליתי ציוץ או שניים על הפיגור התל אביבי באחוזי ההצבעה.
 

מי שהגיב לציוץ שלי היה אראל סג"ל. "כספית משקר", הוא צייץ בלי בושה, "תל אביב הצביעה בטירוף. הימין הולך לחטוף את הכאפה של החיים". כשמחיתי בפני סגל על שהעליל עליי שקר, הוא תיקן: לא משקר, מבלף, צייץ האיש. יום הבחירות חלף. הציוץ שלי היה מדויק. תל אביב פיגרה משמעותית אחרי אחוז ההצבעה הארצי. נתון מדהים. שאלתי את עצמי בשביל מה היה צריך סג"ל להגחיך ולהטפיש את עצמו בצורה כזו. בשביל מי הוא מתאבד על הגדרות בנחישות הזו. נזכרתי בבחירות הקודמות, מאפריל השנה. דווקא סג"ל היה זה שניהל לאורך כל יום הבחירות קמפיין ציוצי געוואלד היסטרי בשמו של נתניהו.

סג"ל בישר לנו על אחוזי ההצבעה הנמוכים עד כדי זוועה בכל מעוזי הליכוד, הודיע שהימין הולך לחטוף את "הכאפה של החיים", הספיד את ארץ ישראל, חגר שק ופיזר אפר על ראשו. התפזר האבק ולמחרת התברר שכל זה היה פייק. בכל המקומות שבהם אמור היה להיות אחוז הצבעה נמוך, היה גבוה. סג"ל פשוט קנה את כל מה שמכרו לו, בלי לבדוק. מה שכן, לא כיניתי אותו שקרן.

 

אנחנו בדמדומי תקופת נתניהו. הטרפת והשטיון שהאיש הזה ומשפחתו הגרעינית המיטו עלינו יתפוגגו מתישהו. נוכל להירגע, להביט רגע זה בעיני זה בלי דם בעיניים. להיזכר שהמדינה הזו גדולה מסך מנהיגיה ושרלטניה. אני מקווה שגם עיתונאי הימין יתפכחו וייזכרו בכמה מעקרונות המקצוע. עיתונאי עם אג'נדה זה בסדר. לכולנו יש דעות, אמונות וסדר יום. עיתונאי בלי עמוד שדרה, זה רע. וכשעושים טעויות, סג"ל, אפשר גם להתנצל.

בשבועות האחרונים דיווחתי כאן על המשך מחול הטירוף במעון בבלפור. מתברר שהרשעתה של הגברת בפלילים לא הרגיעה את הרוחות, אלא הקדיחה אותן. הימלטותם של אחרוני שומרי הסף מאזור האסון אפשרה למשפחה לחלץ, בעזרת המלצה ביטחונית, סכום אדיר של 1.6 מיליון שקלים לטובת המשך שיפוץ המעון הפרטי בקיסריה. מחליפו של עזרא סיידוף האומלל, שהורשע בהסדר טיעון השבוע, אסף יחזקאל, נזרק אף הוא מתפקידו. יחזקאל הובא על ידי הגברת בכבודה ובעצמה ואמור היה לספק את הסחורה שסיפק סיידוף, אבל מכיוון שאף אחד בעולם לא מסוגל לספק את הסחורה הנדרשת, גם ריחו הובאש.
 

בינתיים עולה שוועתן של עובדות המעונות מקומת המגורים השמימה, ואין פוצה פה ומצפצף. היועצת המשפטית של המשרד מיואשת, היועמ"ש אובד עצות. נדמה לי שגם במג"ב וביס"מ לא יסכימו לצאת למשימת שיטור בקומה ההיא. עדיף מילואים בעיסאוויה.
 

בשורה התחתונה, לפתע נפל לי האסימון: המתווה שהציע הנשיא ריבלין לפתרון המשבר הפוליטי היה, כזכור, יציאה לנבצרות: נתניהו יעביר את כל סמכויותיו לממלא מקומו, גנץ, ויישאר ראש ממשלה רק בתואר, לא בפועל. מצד שני, הוא (כלומר היא) יישאר בבלפור. הם ימשיכו להתנייד בשיירה המאובטחת, היא תמשיך להתעלל בעובדי המעון, המדינה תשפץ להם את הווילה בקיסריה ובא לציון גואל. לא עסקה רעה. שנה טובה.