הימים שעוד נכונו לנו: "סדרן העבודה" של מעלה, היושב במרומים, הצליח למלא לנו השנה את הימים הנוראים בתוכן ממשי. אלו הם הימים הנוראים של הפוליטיקה הישראלית. אלו הם הימים הנוראים של ראש הממשלה, שענייניו המשפטיים לשבט או לחסד נקלעו במודע או שלא לזמן זה. אלו הם הימים הנוראים של החברה הישראלית, שמתקשה להכריע ושתיקרא כנראה לסיבוב בחירות שלישי. אלו גם הימים הנוראים של חברי הכנסת, שהושבעו השבוע לאחר מאמצים גדולים של פריימריז ושתדלנות, וספק אם יספיקו לחמם את הכיסא.
 
ובימים הללו מדינת ישראל כלואה במצב חסר תקדים. כבר שנה שאין לנו מערכת של קבלת החלטות, הכנסת משותקת, הממשלה מוגבלת, אין מינויים בכירים, יש ספינים ויש יקוב הדין את ההר. והבעיה היא שגם אם תתקבל הכרעה - היא לא תהיה שלמה.
 
העם שלנו קרוע. לא בין תפיסות עולם אידיאולוגיות, לא בגין מחלוקות על חלקי מולדת ופשרות טריטוריאליות, גם לא על מדיניות כלכלה או רווחה או על שיטת הממשל. הקרע הוא בין אלה שסבורים שבנימין נתניהו צריך לפנות את מקומו מאלף ואחת סיבות, לבין אלה שמסרבים לוותר עליו וטוענים בתוקף כי המשטרה, הפרקליטות, העיתונות והשמאלנים רודפים אותו, מקנאים בו ו"תופרים לו תיקים". וכדבר הזה טרם היה במדינתנו הצעירה והקטנה.
 

וכשכל זה לנגד עינינו בין כסה לעשור, ניטש המאבק על דעת הקהל בשאלה: מיהו המסכל אחדות בעם ומי גורר לבחירות בפעם השלישית? בעוד כרטיס הביקור והקמפיין של כחול לבן היה סביב ממשלת אחדות עם הליכוד וללא נתניהו כראש ממשלה, כל עוד מרחפים מעל ראשו כתבי חשדות חמורים, פועל נתניהו לממשלת ימין צרה שתקנה לו חסינות, או למערכת בחירות שלישית (שבה הוא לוקח הימור גדול מאוד, לו ולסיעתו).
 
בינתיים אפשר ללמוד דבר נוסף: סיעת כחול לבן לומדת פוליטיקה, בני גנץ משתפשף בצורה טובה ומחזיק את הסיעה המורכבת שלו סביב יעדיו, לא נופל לפתיונות, לא מהסס לשדר לנשיא שהוא טועה, ומשחק שחמט לא רע עם נתניהו.
אין יורש בעירו
כתבתי פה פעם שבמדינות המזרח התיכון השליט הוא בדרך כלל האחרון להבין שאין עוד מרפסת לנאום ממנה אל ההמונים בכיכר. או במילים אחרות, שתם עידן מלכותו. זה נובע בעיקר מאורך הקדנציה, מההרגל והשגרה, מהחנפנות שסביבך, מביטחון עצמי מופרז ומתחושת כוח והרגשה שהנתינים הם שלך לעד ושאף אחד לא יכול וראוי לבוא בנעליך. בהקשר הזה יש דבר אחד שבו אני נוטה להסכים עם נתניהו: אין לו יורש ראוי כרגע בליכוד.
 
טרם הבחנו בשר אחד שהעז לגלות אומץ, אחריות, בגרות ומחויבות גם למדינה, אך בעיקר לליכוד, שיקום ויאמר עד כאן: לא נלך למערכת בחירות שלישית! אימת נתניהו ומרכז המפלגה מרחפת מעל השרים והשרות, ומושיע אין. אבל כשתיפול החומה, הם ישובו לעוט על המיקרופונים ויתייצבו מול המצלמות וינסו לשכנע אותנו שיש להם חוט שדרה ואומץ ותעוזה, מעוף וחזון. ואת זה נתניהו כנראה מבין מצוין, ולכן כשהוא מדבר על יורש, הוא מציין את ראש המוסד יוסי כהן, מקורבו ואיש סודו שהתקשורת ואנשי הכלכלה כבר מתאגדים סביבו, מציינים את מעלותיו ומשבחים את אישיותו (אגב, איש מרשים ומוכשר מאוד).
אני סבא!
בערב ראש השנה הפציעה אלמה אל חיינו ואל משפחתנו. בת בכורה לתמר שלי ולבעלה אמיר, נכדה ראשונה שלנו. זו לא תהיה קלישאה כשאומר לכם שאין מתנה גדולה מזו לשנה החדשה, והאושר הוא גדול. אני מתבונן בימי החג בתמר מטפלת באלמה הקטנה, ונזכר בלידתה של תמר, בדרך שעשתה, בקשיים וברגעי ההצלחה ואני דומע ומתפלל שזו הקטנה גדולה תהיה, ושבורא עולם יזכה אותה בבריאות, הצלחה ואושר.
 
ואז כשאלמה נרדמה לי על הבטן (משטח רחב ונוח עם נדנדה טבעית בשל הנשימות), הבנתי שאומנם סבא זה ראשי תיבות של "סמכות בלי אחריות", אבל זה רק משפט ולי יש אחריות לעשות הכל כדי שלאלמה תהיה מדינה טובה יותר, חברת מופת ראויה ועתיד טוב. נשבעתי בלב שאשתדל מאוד.
 
אלמה נולדה במחלקת היולדות של הלל יפה בחדרה, באותה מחלקה שבה נולדו כל ילדיי. בית החולים הזה הוא מיקרוקוסמוס של ישראל: קיסריה וכפר קרע, כפר ויתקין וגבעת אולגה, להבות חביבה ובאקה אל־גרבייה, חדרה, בנימינה וג'סר א־זרקא. שם, עם צוות מסור ונהדר בתינוקייה, התבוננתי בעשרות התינוקות שזה עתה יצאו מרחם אמם, והבנתי שוב שכל בני האדם נולדו שווים ושלכולם מגיעים הזדמנות שווה ותנאים שווים, ובריאות וחינוך שווים ומשפט אחד. ועל כל אלה אנחנו כאן כדי להיאבק, למען אלמה הקטנה שלנו ולמען כל חבריה לתינוקייה.
70 שנים ללהבות חביבה
במוצאי ראש השנה נאספנו אל רחבת הדשא המרכזית בלהבות חביבה לחגוג 70 שנה לעלייתו לקרקע של הקיבוץ. אני חבר בקיבוץ הזה כבר 42 שנה, והייתי עד לרגעים קשים, למשברים וגם להצלחות, לצמיחה ולהתרחבות. אולם הפעם הוכיתי בתדהמה עד כמה הקיבוץ שלי גדל. מנהלת הקהילה (שם חדש למזכירת הקיבוץ) ציינה שאנחנו 420 חברים ו־500 ילדים, ואני זוכר שפל בשנות התשעים של 60 חברים ובתי ילדים סגורים.
 
להבות חביבה בת ה־70 היא התממשות חלום: גן ירוק ופורח, בתי ילדים הומים, קהילה חמה ואיכותית שחרתה על דגלה אהבה, תרבות, קיימות, חינוך איכותי וערבות הדדית, לצד חירות אישית של הפרט. השינוי באורחות החיים (שם קוד להפרטה) עשה את שלו: אל הקיבוץ חזרו עשרות בנות ובנים שאהבו את המקום והתקשו עם השיטה, ואליהם הצטרפו עוד עשרות משפחות של אקדמאים צעירים שבנו כאן את ביתם. אני מאוד גאה בקיבוץ שלי (כמו שאתם כבר יודעים) ובחברותי בו, חרף הפיתויים עם השנים והיועצים שיעצו לי לעזוב. אני גאה שכל ילדיי גרים כאן וששניים מהם כבר בונים בו את ביתם.
 
להבות חביבה נוסד על ידי גרעין ניצולי שואה בוגרי השומר הצעיר מצ'כוסלובקיה, כמצבה חיה לזכרה של חביבה רייך ז"ל. בשם המייסדים בירכה את הקיבוץ בלה פליישמן, כשהיא מוקפת בילדיה ונכדיה ומתקשה להפנים את גודל התממשות חזונם של אודים מוצלים מאש שביקשו חיים במדינת יהודים עצמאית ודמוקרטית. חג שמח להבות חביבה.

מה אמר איזנקוט?
אני ממש מבקש שתבינו ותפנימו את הדברים שאמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בשולי ראיון ל"ידיעות אחרונות" בערב החג, ממקום שבתו במכון מחקר בוושינגטון לרגל עבודה שסיים עם חברו החוקר גבי סיבוני. וכה אמר: "בשיח בינינו, הרגשנו שהמדינה שלנו מתנשאת על יהדות העולם, למשל ביחס לרפורמים בסוגיית מתווה הכותל. היחס של ישראל לאלה מחייב שידור מערכות. אנחנו רואים ביהדות העולם, בדגש על יהדות ארה"ב, מרכיב בביטחון הלאומי של ישראל. יהדות העולם היא העומק האסטרטגי שלנו". איזנקוט צודק. לפני מספר חודשים, כששבתי ארצה ממסע ביהדות ארה"ב עם משלחת של "גשר", כתבתי לכם כאן עמוד שלם על שראו עיניי ושמעו אוזניי, כדי להתריע בטרם יהיה מאוחר.

חתימה טובה
תעשו מאמץ לסלוח, לשכוח, למחול, להפחית ריב ומדון, לא לשמור טינה ולא לכעוס על הזולת. נסו להיכנס לרגע לנפשו ולראשו של זה העומד מולכם, ולהבין מדוע הוא נוהג כך ומנין הוא בא ואולי תבינו אותו. אל תנקמו לעולם. הניחו והמשיכו במסע החיים המרתק, תרמו לאביונים וכבדו את השונה. חשבו מה תשאירו כאן אחריכם ומהו ייעודכם בעולם הזה. תהיו אנשים טובים - וביחד נהיה חברה טובה. ואני, אם פגעתי חלילה במישהו, לא בזדון היה הדבר, ואני מתנצל מעומק לבי ומבקש מחילה וסליחה.