לא הכל שחור: אז איך נראה אפרטהייד ישראלי, זה שנשמות טובות מאשימות אותנו בו? קחו ליד את הספר החדש של טרוור נואה "מחוץ לחוק - ילדות בדרום אפריקה", שמתאר את האפרטהייד שבו הוא גדל, ותלמדו.
מאז ומתמיד גיחכתי בכל פעם שנכנסתי למסעדות הירושלמיות וראיתי את גרסת האפרטהייד המקומית שלנו. כיצד מלצרים יהודים־ישראלים משרתים זוגות ומשפחות של מוסלמים־ערבים, שמרגישים בבית. רק להשוואה, אביו של טרוור נואה, לבן שוויצרי, קיבל רישיון מיוחד להפעיל מסעדה ללבנים ושחורים יחד כדי לטפל בנתינים זרים - מסעדה שהייתה אסורה לפי חוקי האפרטהייד. אבל הרישיון בוטל כשהמקום הצליח יותר מדי. לשחורים אסור היה להתקרב למסעדות של לבנים.
מרוב האשמות והלקאות עצמיות וחיצוניות, מיאיר גולן ועד רוג'ר ווטרס, אולי מישהו התבלבל והחל להאמין להשמצות נגדנו. גם בגלל זה מרתק לקחת ליד את הספר, כי על דרך ההיפוך הוא משקף אותנו. נואה, בן של שחורה ולבן, אומנם היה בן 6 כשבוטל האפרטהייד, אבל החוויות שלו לפני ואחרי, כמו גם הסיפורים המשפחתיים, יספקו לכם קנה מידה להשוואה. גם הוא עצמו היה בלתי חוקי בעליל, כפרי של יחסים בין־גזעיים. עד כדי כך שהוא לא יכול היה לגור עם אביו, ובטח לא לקרוא לו "אבא" בציבור.
נואה הוא קומיקאי, מגיש ומפיק דרום אפריקאי שנון, ולכן הספר שלו מרתק, ולפעמים מצחיק עד דמעות. אבל המציאות של השחורים בעידן ההפרדה הגזעית בהחלט לא הייתה משעשעת. קודקס חוקי ההפרדה בנה ארכיטקטורה מתוחכמת של התניה חברתית, כזו שהטילה מגבלות על הלמידה וההשכלה של השחורים מילדות כדי שהם לא יוכלו אפילו לחלום על אופק שהוא מעבר לעבודה פיזית נחותה בשירות הלבנים. שלא לדבר על ההפרדה הגזעית הפיזית, וכמובן - האכזריות, הניצול והדיכוי.
לכו עם הספר וחפשו בו משהו שמזכיר את המציאות הישראלית. תגלו שכל נים ותו של ההוויה שלנו אומרים אחרת. למרות העוינות והרצחנות של החברה הפלסטינית כלפינו, אין אצלנו מדיניות טבעית של אפליה. אין חקיקה ואפילו לא הבניה חברתית שכזו. זה לא רק זכויות הצבעה ושוויון אישי בפני החוק, גם הרוח החברתית הקובעת - במשפט, באקדמיה, בעיתונות ובקולנוע - ממחישה עד כמה הערבי הישראלי אינו מופלה או מודר. אפילו הכאוס והאלימות בחברה הערבית בארץ הם בעקיפין תוצר של חשש מאפליה. השלטון הישראלי מפחד להשליט את האכיפה הנוקשה והמתחייבת על היישובים הערביים, כדי שלא יאשימו אותו באפרטהייד.
התובנה הזו נכונה גם ביו"ש, למרות הישות העוינת שהקמנו שם ולמרות הניסיונות השיטתיים לחסל אותנו. נכון שהישובים היהודיים מוקפים גדרות ונשמרים היטב, נכון שיש מחסומים, אבל ממש לא בגלל הפרדה גזעית. פשוט כדי להישמר מהרצחנות הלאומית של השכנים, זו שפגעה בנו מראשית הציונות ועד היום.
דווקא בנסיבות האלו, ההאשמה באפרטהייד, שלא לדבר על גזענות, היא מרושעת במיוחד. בדרום אפריקה פותחה שיטה שנועדה לנצל את השחורים ולהותיר אותם נחותים ומוגבלים, אף שאלו לא איימו על הלאומיות הלבנה־האפריקנרית. ואצלנו כמעט איש לא חולם להנהיג את הפתרון שהונהג בכל רחבי הגלובוס כאשר ציבור אתני אחד ניסה לחסל באלימות קבוצה אתנית או עם אחר. הצד החלש תמיד שילם את מלוא המחיר - גורש או הוכחד.
אף שהלאומיות הערבית חרתה על דגלה לחסל אותנו, אנחנו מלקים את עצמנו על הרגשות הכי טבעיים של רתיעה ממבקשי נפשנו. ומי שלא מפתח רגשות שליליים כלפי חברה שמעודדת רוצחי ואנסי נערות יהודיות, כזו שמשלמת כספי הוקרה למשספי גרונות של יהודים, הוא לא בריא בנפשו. אותו הדבר לגבי מי שמכנה את המציאות שלנו אפרטהייד, גזענות, ובוודאי מי שמוצא אצלנו סימני הקבלה מדאיגים לתהליכים שחלו בגרמניה הנאצית.
יומרות המערב קרסו
יותר משבועיים עברו מאז שאיראן הדליקה את בארות הנפט של ערב הסעודית, ועד היום לא העז הנשיא האמריקאי משוחרר הלשון להאשים את טהרן במפורש באחריות למתקפה. כי להאשמות ישירות יש מסקנות מתחייבות שהוא לא מתכוון להוציא לפועל.
שלא לדבר על יתר ראשי הקהילה הבינלאומית, במיוחד ברית צדיקי אירופה, שממשיכה להתחנף בכל מאודה לישות הרצחנות, אף שזו חצתה את הקווים האדומים הכי דרמטיים ביחסים הבינלאומיים.
בד בבד שליט קוריאה הצפונית - האיש והפצצה - עדיין חי בטוב, משוחרר להתעמר בעם שלו ולהפחיד את שכניו כבימים ימימה. עכשיו הוא כבר יודע שאפילו הנשיא האמריקאי האימפולסיבי לא באמת מסכן אותו.
ומה שלום רב־הטבחים בשאר אל־אסד? טוב, תודה. הוא הפסיק להביט כל חמש דקות על תיק ההימלטות שלו מהארמון, שאותו החזיק קרוב לחזה במשך שנים. למרות מעשי הזוועה ההמוניים, איש במערב כבר לא מעז לבטא כלפיו ולו ביקורת עמומה.
בד בבד, אי שם באפגניסטן, זקני הטאליבן סופרים את הדקות. מי שגורשו בזמנו לנקיקי ההרים מתוך יומרה לשחרר את העם האפגני מהטירוף האסלאמיסטי ולשחרר את המערב מקן הטרור העולמי שצמח אצלם - גם הם מבינים שהמערב מצמץ ראשון, ובקרוב הם חוזרים לתחביבי הסקילה והרצח החביבים עליהם ללא הפרעה.
כך, מהיומרות של ארצות הברית והמערב להשליט נורמות מוסריות ודמוקרטיה במחוזות פראיים של כדור הארץ - לא נותר כלום. אפילו המחשבה שניתן לרסן את ההתפשטות של משטרים תוקפניים במיוחד, כמו זה של איראן, נתקלת בחולשה המובנית של המשטרים הדמוקרטיים.
היומרה הכנה והתמימה של ג'ורג' בוש הבן להפיל את השלטון המעוול של סדאם חוסיין התחלפה במוסר המעוות והכפול של ברק אובמה וכנופיית הצביעות של אירופה המערבית, מי שהובילו את המזרח התיכון למרחץ דמים וגלי פליטים. אלו התחלפו בתוקפנות הציוצים של דונלד טראמפ, שבהתחלה סימנה שינוי מרענן בחוקי המשחק, אבל לאחרונה התבררה כנמר ללא שיניים, פרט לסנקציות כלכליות.
מעבר למוסר הביאושים האירופי המסורתי, מתחדדת במיוחד ההבנה עד כמה המערכת הדמוקרטית לא בנויה להתמודד עם חברות ומשטרים רצחניים וחסרי מעצורים. לטראמפ יש בחירות ומחוקקים ביקורתיים, לבוריס ג'ונסון יש ברקזיט, לכל אחד מעמיתיהם יש אינטרסים כלכליים ובוחרים שלא אוהבים לשלוח חיילים להיהרג למען מטרות נאצלות.
ולכן משטרים חסרי מעצורים שמדכאים את אזרחיהם עד עפר, שמצפצפים על הרווחה והחיים הטובים אצלם, תמיד ינצחו את המערב. תמיד ישיגו את המטרות שלהם בטווח הארוך.
אחרי יותר ממאה שנה של ניסיונות לבנות מנגנונים בינלאומיים שירסנו את הפראים, ניתן להכריז שהכל נכשל. האמנות הבינלאומיות וארגון חבר הלאומים של 1918 הפכו לפארסה תחת מגפי היטלר ומוסוליני, והארגונים שהוקמו אחרי 1945, האו"ם, אונסק"ו ודומיהם הפכו במה ומגביר קול לדיקטטורים האפלים ביותר.
פרדוקסלי עד כמה שזה יישמע, העולם הדמוקרטי אינו מסוגל להתמודד עם סכנות ממשיות לשלום העולם, פרט למקרי קטסטרופה קיצונית כמו ערב מלחמת העולם השנייה. כאזרחי העולם המסקנה מדכאת. אבל לאזרחי מדינת ישראל יש לקח אחד בלבד: לעולם לא לסמוך על כל גורם חיצוני, ותמיד לשמור על כוח עצמאי רב ככל האפשר. הכל כדי שאף אייתוללה לא יעז להפציץ את שדות הגז שלנו, ואם יעז - יחטוף חזרה, כך שילמד לתפוס מאיתנו מרחק.