מה הם מבינים? באורח פלא, נמנעה הכנופיה מלהתנפל על סער בחמת זעם

1. פסאדת הפריימריז

זה היה הרבה יותר מ"בלון ניסוי". בנימין נתניהו חשב על פריימריז־בזק לראשות הליכוד מיד אחרי תוצאות הבחירות. הוא הבין שהוא הפסיד, בפעם השנייה ברציפות, וחשש שהקסם יפוג. הוא רצה לחשק את הליכוד ולהלחים את עצמו להנהגה בכל מחיר, לפחות לארבע השנים הקרובות. אחר כך הוא ירד מהרעיון הזה. ואחר כך שוב חזר אליו.

בשבועות האחרונים הוא קיים התייעצויות רבות על פריימריז מהירים. הוא דיבר עם מקורבים, יועצים וח"כים כזאב אלקין ויריב לוין. רובם שללו את הרעיון על הסף. "בשביל מה צריך את זה עכשיו", שאלו ולא הבינו ש"צריך את זה עכשיו כדי להמשיך את לפיתת החנק של משפחת נתניהו על המפלגה והמדינה". בימים האחרונים הנושא קיבל תאוצה, ביחס ישר לפראנויות של נתניהו שהמריאו לשמיים. הרעיון היה פשוט: להודיע שצריך פריימריז תיכף ומיד, לאלץ את כולם להביע בו תמיכה מיידית, לסקור את מצעד כשכושי הזנב של "בכירי הליכוד" וללכת לפריימריז תוך שבועיים־שלושה באותו פורמט שבו התקיימו הפריימריז האחרונים: בלי יריב.

למי ששכח, את הפריימריז האחרונים ניצח נתניהו כשהוא מתמודד נגד עצמו. התוכנית התקדמה כמצופה: ראשית, הודיעה דוברות הליכוד על רעיון הפריימריז, שנשקל ברצינות. מיד אחר כך דיבר עליו נתניהו עצמו בישיבת הסיעה. מיד אחר כך החלו מלחכי הפנכה להסתדר בשלשות. בלטו ביניהם מירי רגב וישראל כץ. אבל אז אירעה תקלה. גדעון סער צייץ שתי מילים: "אני מוכן". ציוץ שכולו סיכה שדקרה בלון ניסוי שהיה אמיתי לגמרי, אבל התפוצץ בקול רעש גדול.

עם ערב, כבר היה ברור שהרעיון גווע. עם זאת, כרגע הכל פתוח. המנהיג שלא נבחר רצה לא להיבחר פעם נוספת. כלומר לארגן לעצמו פסאדת פריימריז בלי יריב כדי להאריך את תקופת הזיכיון שלו על המפלגה ובאמצעותה גם על המדינה. ההתייצבות של סער בלמה את האירוע הפתטי הזה, לפחות בינתיים.

אז מה עושים? חוזרים למקורות: את נאומו במליאת הכנסת תיבל אתמול נתניהו באיום הבטחוני ההוא, שחוזר אלינו תמיד בסתיו. "האתגר הביטחוני המתעצם בשבועות האחרונים" שעליו רמז הוא, תחזיקו חזק - האיום האיראני. במקרה הזה, יש ממה לדאוג. את המדיניות מול איראן מוביל בעשור האחרון בנימין נתניהו. בחודשים האחרונים עושה רושם שההימור הענק על טראמפ קורס. נשיא ארה"ב פשוט מתאדה מול טהרן. במקום שבו עמד טראמפ והתרברב, תהיה עוד מעט שלולית של מים כבדים. בינתיים ההעזה בטהרן גוברת, היכולת (שהודגמה בהתקפה על תשתיות הנפט הסעודיות) מדאיגה, והסכנה גוברת. האיש שעשה קריירה מאיראן, רוצה עכשיו שאיראן תציל לו (שוב) את הקריירה.

2. דרושה ממשלת דפיברילטור

הפלונטר הפוליטי הוא פייק. המבוי אינו סתום. ישראל יכולה להתנער ולהיחלץ מהביצה הטובענית והרעילה שבה שקעה בקלות יחסית. כל מה שחסר זה הקוד הסודי, נוסחת הקסמים שתפרק את הקללה שהטילה משפחת נתניהו על המערכת הפוליטית. דרוש אביר על סוס לבן שינשק את הנסיכה הנרדמת וישחרר אותנו מהקללה הרעילה שהפנטה מדינה שלמה לדעת.

זה פשוט: הבחירות האחרונות היו משאל עם על בנימין נתניהו. על דרכו, על התנהלותו, על מעללי משפחתו, על המשך השיסוי והפירוק הסיטונאי של מוסדות המדינה וסמליה לטובת משפחה שהשתכנעה שהיא חזות הכל. המשאל הזה הוכרע באופן ברור.

נתניהו קיבל 60 מנדטים באפריל. פייגלין ובנט קיבלו רבע מיליון קולות. כל מה שאני צריך, אמר ביבי לעצמו, זה להביא מנדט אחד נוסף מתוך רבע מיליון הקולות האבודים האלה. קלי קלות. אבל אז הלכנו להצביע. אחוז ההצבעה לא ירד, אלא עלה. לישראלים נמאס.

60 המנדטים שהיו לגוש נתניהו/חסינות באפריל, הפכו ל־55 מנדטים בספטמבר. 42 המנדטים שליקטה קבוצת החסינות באפריל (35 ליכוד, 4 כחלון, 2 פייגלין) הפכו ל־32 בספטמבר. קרוב ל־300 אלף מצביעי ליכוד/ימין נשארו בבית, או פשוט הצביעו למישהו אחר. נתניהו לא הוסיף מנדט, אלא איבד 10. ליכודניקים ותיקים, שורשיים, אידיאולוגיים, אמרו לאדון, גבירתו ובנם צמד מילים פשוטות: עד כאן. ישראל חשובה מנתניהו.

אי לכך ובהתאם לזאת נוסחת היציאה מהמבוך פשוטה: ממשלת אחדות בין כחול לבן, הליכוד וישראל ביתנו. נוסחת ליברמן. לממשלה הזו יש 73 חברי כנסת, המספר המושלם לקואליציה יציבה. בני גנץ ראש ממשלה שנתיים ראשונות, בנימין נתניהו בשנתיים הבאות. זה בונה לנתניהו חלון זמנים אידיאלי לטיפול בבעיותיו המשפטיות, אם אכן יוגשו נגדו כתבי אישום. הוא ידרוש (ויקבל) מהיועמ"ש משפט מהיר, כפי שעשה בזמנו חיים רמון, ויהיה ערוך ומוכן למחצית השנייה של הקדנציה בזמן (או שיורשע ויפנה את הזירה הפוליטית). זה הפתרון הנכון וההוגן למצב הנוכחי.

למה? כי כחול לבן היא המפלגה הגדולה ביותר, ויש לזה תקדים: בממשלת האחדות של 1984 קיבל שמעון פרס את המחצית הראשונה של הקדנציה כי המערך היה גדול מהליכוד. ככה פשוט. גם העובדה שמנהיג מפלגת השלטון מסובך בפלילים תורמת את תרומתה לנסיבות הללו. ממשלה כזו היא בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה עכשיו.

ממשלת דפיברילטור שתבצע בנו החייאה דחופה ותנקב לנו דרכי נשימה חלופיות בניתוח חירום. ממשלה שתוכל לפתור, אחת ולתמיד, את סוגיית גיוס בחורי הישיבות (החוק שעבר בקריאה ראשונה נסבל לגמרי מבחינת החרדים). היא תסדיר את יחסי הדת והמדינה, תייסד נישואים אזרחיים, תתיר לרבני ערים לבצע גיור, תיישם את מתווה הכותל ותתחיל להציל את יחסינו עם אחינו שמעבר לים, יחסים שבנימין נתניהו החריב.

זו ממשלה שתבצע את התיקונים הנדרשים דורות קדימה. הכי חשוב: היא תשיב את השפיות למקומותינו. תבצר את הביטחון. תשקם את הפצע הפתוח שבו חופר נתניהו עם קלשון מורעל כבר עשר שנים ותפזר עליו טלק, במקום רעל.

3. שתיקת הכבשים

מה יספרו בכירי הליכוד לנכדיהם בעוד עשרים שנה? מה יכתבו באוטוביוגרפיות שלהם? מה הם אומרים לעצמם בעלותם על יצועם מדי לילה, או בהתייצבם מול המראה מדי בוקר? איך יסבירו את שתיקת הכבשים המדכדכת שהשתלטה על מה שנותר מעמוד השדרה המוסרי שלהם? לאן יוליכו את החרפה שגורמת להם להתעלם ממה שקורה למדינה בשנת השיתוק והקיפאון שמאיימת להפוך לשנה וחצי? מי יתנדב לספק להם אליבי מוצק שיסביר איך הביטו על החורבן ונאלמו דום?

הם הרי יודעים שכמעט כל מה שמופץ על ידי צבא הטרולים של משפחת נתניהו מופרך מעיקרו. הם יודעים שאין בישראל "דיפ סטייט" שקשר קשר נגד "ראש ממשלה מכהן" ובעלה. הם עוקבים אחרי הקולות, המראות והקללות כמו כולנו, מתפלצים אפילו יותר מאיתנו, אבל בולעים את הרוק ומחרישים. הם יודעים שאביחי מנדלבליט אינו סוכן של הקרן החדשה שמוביל פוטש בוגדני נגד מנהיג נבחר.

הם יצטרכו מתישהו גם לבקש סליחה ומחילה מרוני אלשיך, שהקדיש את חייו לביטחונם האישי והפך לאויב האומה. הם יודעים שאף אחד לא מנסה לתפור תיקים לראש הממשלה. להפך, עשו לו את כל ההנחות המפליגות שבעולם, סגרו לו והורידו לו וויתרו לו ולא נגעו באלף ואחד פריטי מידע ומקורות מודיעין והתחלות חקירה שהיו מובילים את החוקרים אל ליבת הריקבון. מנדלבליט הסתפק בחזית מצומצמת והלך עם מה שיש.

אותם בכירי ליכוד גם מדברים עם כל הפליטים שנפלטים בקצב מסחרר מאזור האסון על בסיס כמעט יומי ומכירים מצוין את מפלס הטירוף, שממשיך לעלות שם על גדותיו. הם קוראים על המשך העינויים שעוברים אותם אומללים שננעלו שם, בשירות הוד מעלתה. הם מבינים שמדינה שלמה נגררה למחוזות טירוף הזויים, שעבדה את עצמה לאינטרסים של משפחה שהתבלבלה ודוהרת יחד איתה לתהום. הם לא עיוורים, לא חירשים ולא מוגבלים. הם רק פחדנים במקרה הטוב, או גלגול מודרני של נירון קיסר, המנגן בכינור מול רומא הבוערת, במקרה הפחות טוב.

לא כולם שותקים. יש כמה שדווקא מפטפטים. כך יולי אדלשטיין אתמול, שהתפתל באופן מעורר חמלה באולפני הרדיו. לאסונו, לא ברדוגו ראיין אותו, אלא אילנה דיין, דקל וסגל. בלי בושה הסביר יו"ר הכנסת שגם לו, במקום נתניהו, אין סיכוי ממשי להרכיב ממשלה (האמת הפוכה: אם אדלשטיין מחליף את נתניהו בראשות הליכוד, תוך רבע שעה יש ממשלה).

אחריו דיבר האלוף במילואים יואב גלנט. האיש היחיד בהיסטוריה שמונה לתפקיד הרמטכ"ל על ידי הממשלה, אבל לא היה רמטכ"ל מעולם, למזלנו. הוא דיבר על ה"דיפ סטייט". הוא עד מומחה, כמי שהצליח להתל ב"דיפ סטייט" האימתני הזה ולא להחזיר את עשרות הדונמים שהפקיע מהמדינה במושב עמיקם. גלנט היה פעם מזכירו הצבאי של אריאל שרון. הוא נמנה עם חוגגי ההתנתקות הבולטים ביותר. רק מירי רגב עלצה יותר ממנו באותם ימים. אז, המודל לחיקוי שלו היה שרון. היום הוא שואף להחליף את איוב קרא.

אבל אז עלה לשידור "שר התקשורת" דודי אמסלם. בהשוואה להגותו, נראו פתאום אדלשטיין וגלנט כז'בוטינסקי ובגין. הוא הפציע בחמישי בצהריים באולפן אינטרנטי כלשהו והשפריץ ביוב לכל עבר: "מנדלבליט התערב בבחירות והשפיע עליהן", דרש האדמו"ר החדש, "הוא קבע את השימוע לרה"מ, הוא התערב באופן בוטה בליבת הבחירות והכריע אותן, השימוע לא לגיטימי ומה שהוא עשה בפרסום החומרים לפני הבחירות גם לא לגיטימי".

כשנשאל אם הדרישה של נתניהו לשדר את השימוע בשידור חי לגיטימית, ענה "בוודאי, המקום היחיד כמעט שחשוך במחשכים זה שם. כל הוועדות בכנסת מצולמות, כל מה שאומר רה"מ ופוליטיקאי מצולם. איפה? רק שם לא".

על פי תורת אמסלם, כל העולם כולו חבר נגד רעיית ראש הממשלה ובעלה. "ברוב המערכות האלה יושבים אנשי שמאל מובהקים, הם שולטים במדינה באמצעות הפקידות ורוצים לשמור על ההגמוניה". אחר כך כינה את שי ניצן "הזוי", ואז התחלקה לו עוד אמת מצערת כשאמר שממשלת אחדות היא ממשלת שיתוק. בבת אחת נחשף הספין של נתניהו, שהחליט פתאום לחתור לממשלת אחדות, אחרי שהטיף כל הקמפיין לממשלת ימין־חרדים צרה. אז הנה אמסלם אומר את האמת העירומה.

מה עושים? לנסות להסביר לאיש שהימין בשלטון כבר למעלה מארבעים שנה? שאין בפקידות הבכירה של המדינה שריד ופליט למה שמכונה "שמאל"? שכמעט אין שמאל ממשי אפילו בכנסת? אפשר לנסות לעניין אותו בביוגרפיות של אנשים כמנדלבליט ואלשיך? להזכיר לו שנתניהו הוא שהקדים את הבחירות כדי להקדים את כתב האישום ואחר כך גרר את המדינה לעוד בחירות כדי לשבש את לוח הזמנים של השימוע? ואחר כך הורה לפרקליטיו לא לקחת את החומרים לקראת השימוע? ואחר כך הורה להם להגיש כתבי סיכום טענות ריקים לפני השימוע? אין טעם.

כל מאמץ לעמת בין אמסלם לעובדות נתקל בנחרת בוז ובצרחות "געוואלד". אם ייתקל באמת כלשהי, מיד ישלוף מולה אמסלם את הטיעון המנצח: "אתה מתנשא", יצווח מול המציאות. כולנו מתנשאים מעליו, נעבעך. בני בגין ומיכאל איתן מתנשאים עליו, נשיא המדינה מתנשא עליו, כל מי שמעז להציב מולם מראה מתנשא עליהם. הטרגדיה היא שהם באמת מאמינים בזה.

4. שניים אוחזין

יאיר לפיד הודיע שהוא מוותר על הרוטציה. כלומר, לא באמת. הוא מוותר עליה במקרה שתוקם ממשלת אחדות. אבל אם תוקם ממשלת אחדות וגנץ יקבל רק שנתיים, בכל מקרה לא תהיה רוטציה, נכון? נכון. אז על מה לפיד מוותר? על כלום ושום דבר בעצם. את הוויתור הגדול הוא יצטרך לעשות אם באמת נלך לבחירות בפעם השלישית. אז ייאלצו שלושת חבריו לקוקפיט להניח אקדח על שולחנו, לצאת מהחדר ולא לחזור אליו עד שתישמע הירייה (ברוטציה ז"ל).

בשבוע שעבר התמקם לפיד במקום השני ברשימת מושמצי הקוקפיט. שלושה בעקבות אחד. הסיבוב שעשה על גנץ, הספין כאילו היה זה לפיד שהתייצב עם בזוקה בבאב אל־וואד ובלם את שיירת גנץ בדרכה לרוטציה עם נתניהו, הרתיח את שלושת חבריו להנהגת המפלגה באופן חסר תקדים. וזה לא שהם לא רתחו עליו קודם.

אבל במקום הראשון בטבלת המושמצים התבסס הנשיא ראובן ריבלין. "הוא עשה לנו פיגוע", אמרו בכירי כחול לבן מול ההצעה הדרמטית של ריבלין ומאמציו לרבע את מעגל הדם הרע הרובץ בין גנץ לנתניהו. בשיחות סגורות הם השמיעו ביטויים קשים עוד יותר. "הוא הפך אותנו לילדי כאפות", אמרו על ריבלין, "בשביל מה הוא הושיב את נתניהו וגנץ ביחד? מה היה פשר האירוע המוזר שבו הנשיא וראש הממשלה נאמו בבית הנשיא, בעוד גנץ עומד באפס מעשה? באיזו זכות ריבלין קבע מצג שווא שלפיו נתניהו הוא המנצח בבחירות? בשם מי הוא אמר ש'הערבים לא יישבו בממשלת כחול לבן'? הרי כעבור יומיים אמר ח"כ אחמד טיבי ב'המטה' בערוץ 13 שבנסיבות מסוימות הרשימה המשותפת תסכים לתמוך מבחוץ בממשלה. ואיך הוא מעז לשקול לא להטיל על גנץ לנסות להרכיב ממשלה אחרי נתניהו? זו לא מנהיגות, זו עסקנות".

מה שהתרחש בתוך החדר במהלך הדיונים בבית הנשיא, אומרים בכחול לבן, היה הזוי. ריבלין דיבר על תפירת "חליפה אישית" למידותיו של נתניהו, תוך כדי שינוי חוקתי ויצירת מצב מופרך של שני ראשי ממשלה במקביל. אחד בבלפור, השני בראש העין. אחד טקסי, השני מהותי. אחד נשוי ל"גברת", השני לבת תמותה. זה חותר תחת זה, שניים אוחזין בטלית, וכל אחד מהם מנסה לנסר את הענף שעליו יושב חברו. ישראל תהפוך לבדיחה בינלאומית. מנהיגים זרים יפגשו כאן שני ראשי ממשלה ונשיא אחד. אפילו אפרים קישון לא יכול היה לחשוב על פיליטון כזה. והכל, כדי שנתניהו יבין שצריך להרפות מאחיזת החנק שבה הוא לופת מדינה שלמה.

אני מבין את ריבלין. האיש מכיר את נתניהו טוב מכולם. הוא היחיד שמביט לסיטואציה הנוכחית בלבן של העיניים, בלי פוזיציה פוליטית. הוא באמת חרד לעתידה של המדינה, והוא יודע מצוין למה מסוגל עוד נתניהו. העיקר עוד לפנינו. כל זה הפך את ריבלין ליצירתי מדי.

הצעתו עמדה במוקד דיונים ומחלוקות בצמרת כחול לבן. יש בקוקפיט מתנגדים חריפים מלפיד להצעתו של ריבלין. גבי אשכנזי ובוגי יעלון, למשל. גם גנץ לא ממש מתלהב, אם כי הוא פחות נחרץ. הסיבוב, שעליו דווח כאן בשבוע שעבר, שעשו בכירי הקוקפיט בין אנשי נתניהו בעבר הקרוב, הנחיש אותם עוד יותר נגד המתווה הנשיאותי. אף אחד מהם לא מאמין לאף מילה היוצאת מפיו של ראש הממשלה. גם הם מכירים אותו מצוין. שניים מהם היו רמטכ"לים שלו, השלישי שר ביטחון.

התמיכה במתווה ריבלין הגיעה ממקום בלתי צפוי: שלום שלמה, יועצו הפוליטי לשעבר של נתניהו והאיש של לפיד בכחול לבן, דווקא תמך בהליכה על תוכנית הנשיא. שלמה דיבר עם גנץ, דיבר עם אשכנזי, ובעקבות זאת זומן להופעת אורח מול מליאת הקוקפיט. התפתחה שם שיחה מרתקת. הגנרלים אמרו לו שאי אפשר להאמין לביבי, הוא לא ייצא לנבצרות מרצונו אף פעם, הוא ישחק על זמן, הוא יתמרן ויתפתל ויעייף ויתחמק וימאיס על כולם את חייהם, עד שבסוף היום - היחיד שיישאר זה הוא.

שלמה, שמכיר את נתניהו מבפנים, טען שאפשר לקבוע בטוחות וערבויות לנבצרות של ראש הממשלה במצב של הגשת כתב אישום. חקיקת חוק מיוחד, למשל. שלמה ראה בהצעת ריבלין מתווה ליציאת נתניהו מהמערכת הפוליטית. אירוע דרמטי, חד־פעמי, בלתי נתפס. רבים (ובתוכם גם בצמרת הליכוד) רואים תמונה הפוכה: נתניהו מקבל רישיון נשיאותי להישאר ולהחזיק בתואר ראש ממשלה עד סיום משפטו. הוא יישאר גם יו"ר הליכוד, הוא יתמרן את כולם מבחוץ, לא יניח לאף אחד לפרוש כנפיים ויטיל את חיתתו על המפלגה והמדינה.

אילו ערבויות ובטוחות, נשאל שלמה, יכולות להבטיח את נבצרותו של נתניהו עם הגשת כתב אישום? שלמה דיבר על חקיקה מפורשת, פרסונלית. אף אחד לא באמת השתכנע. הדבר היחיד שיכול להצליח, אמר אחד הבכירים בשיחה סגורה, זו ערבות בנקאית של הגברת נתניהו. ברגע שזה יעלה כמה שקלים, היא תעדיף נבצרות. מצד שני, הוסיף בכיר אחר, הם תמיד יוכלו לגייס מיליארדר או בן דוד שיכסה את כספי הערבות, באישור מבקר המדינה כמובן.

5. פוטש בניחוח דמוקרטי

מי יכריע? ליברמן. כמעט כרגיל. השבוע פשטה פאניקה במחנה תומכיו הטריים של אביגדור ליברמן. הנה הוא שוב מאותת ימינה, הם קוננו, תיכף הוא חוזר לחיקו של נתניהו והשניים יפסעו יחד חבוקים לעבר השקיעה (שלנו). נדמה לי שאלה נבואות זעם שמקדימות מאוד את זמנן. ליברמן ישכח את מה שעבר אצל נתניהו בעוד כמה מיליוני שנות אור.

הצעת הגישור הצפויה שלו לא תכלול הקמת ממשלה צרה כלשהי. הוא לא ישבור ימינה (הוא ימני מולד, כזכור), וגם לא שמאלה. הוא יבהיר לנתניהו שיצטרך לוותר על בלוק הימין, ויציע לגנץ לוותר על הבכורה ברוטציה. זו תהיה הפשרה. יכול להיות שהוא יאמץ גרסה כזו או אחרת של הצעת הנבצרות של ריבלין כדי לרבע את מעגל הקסמים. אם ליברמן ילך לכיוון הזה, נדמה לי שיהיה לכחול לבן קשה מאוד לסרב. את ההכרעה יקבל בסופו של דבר בני גנץ.

ומה אם ליברמן ילך לכיוון אחר? נניח שהגענו ל־21 הימים האחרונים שבהם המנדט חוזר לכנסת וחברי הכנסת יכולים להביא שם של ח"כ נוסף (שאינו בהכרח נתניהו או גנץ) עם 61 חתימות? אה, בדיוק בשביל זה צץ אתמול סיפור הפריימריז המהירים. נתניהו רוצה להבטיח את עתידו דרכם. אלא שאז צץ גדעון סער עם הציוץ שלו. באורח פלא, נמנעה הכנופיה הרגילה מלהתנפל על סער בחמת זעם. הבן כנראה לא התעורר עדיין. הבוטים דממו. יכול להיות שהם מבינים משהו?

אז כחלופה הולמת, חידש אתמול צלם החצר נתן אשל את המאמץ להחתים את חברי הכנסת של הליכוד על טופס נאמנות חדש המיועד גם לאותם 21 ימים נוראים שבהם עוד עלול לקום מועמד חלופי לנתניהו מתוך הליכוד. המאמץ הזה הגיע אחרי שניסיון לקבל הצהרת נאמנות דומה מהבלוק הימני נכשל. "לא עכשיו", אמרו החברים לנתניהו, כשנגיע לגשר נצהיר לך נאמנות פעם נוספת.

שאלה אחת קטנה: מתי בדיוק יבינו האנשים הלא בלתי מוכשרים האלה, בליכוד ובימינה ובש"ס ובאגודה ובעוד כמה מקומות, שהם חיים בתוך הצגה? מתי בדיוק הם יתפסו שהדמוקרטיה שבה הם משתתפים כתפאורה אנושית היא הכל חוץ מדמוקרטיה? מתי הם יביטו בראש הממשלה הנצחי שלהם ויראו את הגרסה המזרח תיכונית של קים ג'ונג און? התשובה: כשזה יהיה מאוחר מדי. כרגיל.

6. האובססיה - והקריסה

ביומיים האחרונים עסקנו בתיק 4000 ובשימוע שנערך לפרקליטי נתניהו סביבו. היבט אחר של התיק הזה משפיע על חיינו באופן יומיומי, אבל נסתר מהעין ומהדיון הציבורי. המשבר בשוק התקשורת, כך מנבאים האנליסטים בתחום, עלול להביא לקריסתן של חברות תקשורת גדולות. סלקום, פרטנר ופלאפון מדממות ומתנדנדות, מצבן של החברות האחרות קשה אף יותר. אין בשוק אף שחקן שיכול לנשום לרווחה.

זאת, ועוד: התשתיות בתחום האינטרנט והתקשורת בישראל נקלעו לפיגור ענק אחרי העולם הנאור. מהירות האינטרנט דומה יותר למקובל בעולם השלישי. הזנחה של שנים גורמת לענף התקשורת בישראל להיקלע למשבר הקשה בתולדותיו. תשתיות מובנות מאליהן במערב לא קיימות בארץ, או שרויות בהזנחה/ריקבון מתקדמים.

מי היה שר התקשורת האחרון? לא, אני לא מתכוון לאיוב קרא. אחרי ניצחונו הגדול ב־2015, הסתער נתניהו על תיק התקשורת עם קלשון. הוא בעט משם את גלעד ארדן, הדיח את המנכ"ל בשיחת טלפון ולקח את העניינים בידיים. כלומר את האלוביצ'ים.

הוא טיפל בכל העניינים שמטרידים אותו: המיזוג בין ערוץ עשר לרשת (ניסה לטרפד אותו בכל כוחו), התאגיד (כנ"ל), ההקלות הפושעות לבזק שיצאו מהכיס שלנו (סביב 2 מיליארד) תמורת אתר וואלה. את מה ששר התקשורת צריך לעשות הוא לא עשה. התשתיות עניינו את סבתא שלו. ההזנחה עברה לו ליד האוזן.

לא רק שהאובססיה החולנית שלו לשליטה אבסולוטית בתקשורת סידרה לו את תיקי 2000 ו־4000, מתברר שהיא זיכתה גם אותנו בתיק נאה: קריסה של תשתיות התקשורת בעולם שבנוי על תקשורת מהירה ונגישה. אבל היי, הוא בכלל לא היה מודע לדרישות של רעייתו ובנו משאול ואיריס אלוביץ'!