סיפור הירצחה של מיכל סלה ז"ל אינו מניח לי. אני חושבת על ילדתה בת השמונה חודשים שעדיין יונקת, ומתקשה לעכל את העובדה שהפעוטה לא תרגיש שוב לעולם חיבוק של אימא. "אין מחילה על רצח", זעקו המפגינות בערב יום הכיפורים ליד בתיהם של מקבלי ההחלטות בישראל, במאמץ נוסף לאחר ניסיונות מרובים לאורך השנים לגרום לשינוי במדיניות הממשלה.
בגל המחאה האחרון, בסופה של שנת 2018, יצאו לרחובות אלפי נשים והפגינו בעשרות מוקדים בארץ. באותה תקופה נרצחו 25 נשים בידי בני זוגן והייתה הרגשה שהפעם המאבק הצליח. ראש הממשלה התחייב בישיבת הממשלה להעביר באופן מיידי לרשויות הרווחה 50 מיליון שקלים וליישם לאלתר את מסקנות הוועדה הבין־משרדית שעמלה על תוכניות באלימות במשפחה ולמניעתה.
הרצח של מיכל סלה גילה כי בעקבות הקיפאון במערכת הפוליטית, ההתחייבויות נשארו שוב על הנייר, התקציבים לא הגיעו ליעדיהם ותוכניות ממשלתיות רבות בנושא נעצרו. בין היתר נעצרה התוכנית לטיפול בפוגעים. לראשונה התכוונה המדינה לשים דגש גם בטיפול בהם והתעתדה להקציב כ־20 מיליון שקלים להרחבת התוכניות לטיפול בגברים אלימים ותוקפים.
בימים שבהם אנחנו כואבים את הירצחה של מיכל סלה ושל עוד מאות נשים שנרצחו בידי בני זוגן בשנים האחרונות, קשה להבין את הצורך ההכרחי בהענקת טיפול לפוגעים. אך עלינו להבין שמעגל הדמים הזה לא ייפסק ולא יצטמצם אם נמשיך לטפל רק בצד של הנפגעות. יש לנו נטייה טבעית לתפוס אנשים פוגעים בתור מפלצות, לייחס להם באופן ספונטני מחלת נפש ולעשות להם דמוניזציה. איננו תופסים אותם כבני שינוי. אנו מייחסים להם באופן אוטומטי דרגת מסוכנות גבוהה ומתעלמים מנסיבות חייהם שהביאו אותם להיות גברים פוגעים.
לרוב, דרכי הפעולה והתמודדות עם גברים פוגעים רק יגבירו את רמת המסוכנות שלהם ויגרמו נזק במקום תועלת. חקר מעגל האלימות מוכיח שהפוגעים של היום היו נפגעים בעברם ושהם משעתקים את מערכות היחסים שחוו בילדותם. רבים מהם חוו עזובה והזנחה רגשית קשה. מרגע שיהפכו לפוגעים, אנחנו נתייחס רק לשורה התחתונה ונאבד את היכולת לגלות אמפתיה לנסיבות חייהם שהובילו אותם לכך.
התחקיתי אחרי קורבנות של השנים האחרונות ומצאתי כי חלקם הגדול של הפוגעים היו אנשים הנחשבים ל"נורמטיביים": סוהרים, שוטרים ואנשי עמל לצד אנשים משכילים. אינני יוצאת לרגע אחד להגנתם, אלא רק תוהה, אילו היינו מגיעים אליהם קודם ומעניקים להם את הטיפול הראוי, האם היינו יכולים להציל את הנשים שנרצחו?
# # #
במדינת ישראל מטופלות בעיקר הנשים, וצריך להבין שהטיפול בהן ובילדים מתרחש בדרך כלל רק לאחר שהאלימות כבר התחוללה. לטפל בגברים זה לנסות לתפוס אותם לפני המעשה הנורא - וזה עשוי להציל חיים. מכאן עולה שלעבוד עם הצד שמחולל את האלימות חשוב לא פחות מלעבוד עם קורבן האלימות, כשהכל כמובן כפוף להערכות מקצועיות המביאות בחשבון את רמת המסוכנות של הגבר והדאגה היא בראש ובראשונה לביטחון האישה והמשפחה.
בעולם הטיפולי כבר הוסכם כי טיפול בגברים אלימים עשוי למנוע מעשי אלימות ואף מקרי רצח, ומוסכם גם הצורך במתן מענה ספציפי וייעודי. אך בישראל פועלים רק שני מרכזים המטפלים בגברים פוגעים - אחד בהרצליה ואחד בבאר שבע - לעומת עשרות מרכזים שנותנים מענה לנשים נפגעות. בשני המרכזים לגברים פוגעים יש כ־150 מיטות בלבד, וגם הם בקשיים כלכלים ונתונים לחסדי עמותות המפעילות אותם ומתבססות על תרומות.
על פי רוב, בתום הטיפול הגברים חוזרים לבנות זוגם, המשפחות מתאחדות מחדש לאחר שהגברים למדו להתמודד עם קונפליקטים, רגשות, מתחים ומצבי לחץ, שבעבר היו מביאים אותם אוטומטית לתגובות אלימות. המרכז ממשיך ללוות את המטופלים במשך כשנתיים, תוך יישום תוכנית טיפולית המשכית. ממחקר שנערך על המטופלים עולה כי שיעור הגברים החוזרים להיות אלימים כלפי בנות זוגם בתום הטיפול נמוך משל אלה שהיו בכלא באותו זמן.
תארו לעצמכם חפץ חשוד ברחוב שלכם - ושבמקום שמעבדת חבלה תפרק את הפצצה, המשטרה הייתה שולחת אמבולנסים. זהו בדיוק הכשל בטיפול המערכת באלימות במשפחה. צווי הרחקה הם רק ניירות, שאינם מצליחים לבלום זעם, טינה, קנאה חולנית ותחושה של בעלות מעוותת; הם פתרון בירוקרטי. אחרי 70 שנה שבהן לא הצלחנו להקטין את מספר הנרצחות בישראל, העומד על כ־20 נשים מדי שנה, הגיע הזמן להבין שאנו טועים בכך שאנו מתמקדים רק בטיפול בנפגעות.
# # #
מדי שנה פונים מאות גברים אלימים ומבקשים עזרה בלשכות הרווחה, וגם באופן פרטי, אך נתקלים בחוסר אמון מצד המערכת המחויבת לחובת דיווח, בהיעדר אנשי מקצוע ובמנגנונים העשויים לסייע להם, ובעיקר במערכות היודעות לטפל במצב המורכב הזה רק מנקודת של האישה הנפגעת. מנתוני שירות המבחן של משרד הרווחה עולה כי בשנת 2018 הפנתה מערכת אכיפת החוק 2,325 גברים שהיו מעורבים במעשי אלימות כלפי בנות זוגן לבניית תוכנית שיקום, לעומת 6,488 נשים שקיבלו סיוע.
לפי הערכות ומחקרים שנעשו בארץ על היקף האלימות במשפחה, מסתבר שהתופעה רחבה בהרבה ממה שסבורים; הנתונים האמיתיים מדברים על יותר מ־200 אלף משפחות נפגעות אלימות. עם זאת חשוב להדגיש כי אין מדובר רק בגברים. לעתים האלימות הדדית - מילולית ופיזית - ויש גם אלימות של נשים כלפי גברים. כך או כך, המשמעות היא שרק מעט מהגברים הפוגעים מטופלים היום בישראל.
אז מה מונע ממערכת הרווחה, מהמחוקקים ומהמדינה לשנות את פרדיגמת הטיפול? האם זו החברה שבוחרת בפוליטיקלי קורקט ולוחצת לתמוך בקורבן ולנקום בפוגע?
עלינו לזכור שמדובר במעגל המסרב להיפרץ, מעגל שבו ילדים שגדלים בבית אלים הופכים לגברים מכים או לנשים מוכות. כדי לפרק מעגלים בין־דוריים כאלה המדינה צריכה להשקיע בחינוך מגדרי כבר בגיל הרך, ובמקביל - לראות את המשפחות הסובלות מאלימות כמערכת אחת ולהשקיע בנשים - וגם בגברים הפוגעים - בדרכים מתאימות.