לפני כשבועיים נפגעה משני טילים המכלית האיראנית “סאביטי”, לא הרחק מהעיר ג’דה שבסעודיה. חבר במועצה לביטחון לאומי באיראן צוטט כאומר שהמצלמות שהיו מותקנות על סיפונה של המכלית הוכיחו כי “ישראל, ארצות הברית וסעודיה” אחראיות לתקיפה, שנתפסה כמעשה תגמול על שיתוק מחצית תפוקת הנפט הסעודית בתקיפה של טילי שיוט ומל”טים איראניים. אפשר להטיל ספק במסקנה כי מדובר בקופרודוקציה סעודית־ישראלית־אמריקאית. אבל לנו, היושבים בציון, אין לנו אלא לקוות שההאשמה הבלתי מבוססת הזאת - נכונה.
לפני שבוע פרסמתי במדור זה מאמר הקורא לישראל לסייע, גם צבאית, לכורדים המותקפים בידי טורקיה בצפון סוריה, גם אם סיוע צבאי כזה יהיה כרוך בפגיעה בצבא הטורקי. עברתי על תגובות הגולשים שקראו את המאמר שלי באתר “מעריב”. רובם חשבו שיצאתי מדעתי. למה צריכה ישראל להסתבך במלחמה עם טורקיה? שאלו. אין לנו די צרות בעזה? מול החדירה האיראנית לעיראק וסוריה? למה לנו לפתוח חזית נוספת?
דומני שקוראים אלו החמיצו את השינוי המובהק שחל בעשורים האחרונים באופי הפעילות המלחמתית בעולם. ב־1 באוגוסט 2008 פתחה גיאורגיה במבצע צבאי בחבל אוסטיה כדי לדכא בדלנים פרו־רוסים בחבל. שבוע לאחר מכן פלשה רוסיה לגיאורגיה כדי לסיים בכוח את הסכסוך. ואף שהכירה בעצמאות החבל המורד - נאלצה לסגת משטחי גיאורגיה לאחר חודשים אחדים. הלקח של הקושי הכרוך בפעילות צבאית מדינתית גלויה, גם כשמדובר במעצמה כמו רוסיה, נלמד במוסקבה היטב, וכאשר חששה רוסיה שאוקראינה עומדת להפוך למדינה חברה בנאט”ו, שבה יוצבו מערכות נשק מערביות שיאיימו על רוסיה - פרצה באוקראינה מלחמת אזרחים בין הממשלה המרכזית למיליציות של בדלנים פרו־רוסים.
רוסיה פעלה בעיקר באמצעות שליחיה אלו ולא פלשה בעצמה לאוקראינה. אבל המסר היה ברור. כאשר איראן פועלת צבאית בעיראק ובסוריה, כמו גם בלבנון ובעזה - היא עושה זאת באמצעות מיליציות מקומיות שהיא מממנת, מחמשת ומאמנת, ומוציאה לפעילות על פי הנחיות ישירות ממשמרות המהפכה. מה שבעבר היה מדרדר מיד לעימות כולל בין צבאות סדירים של מדינות, לעתים גם מעצמות, מקבל בעשורים האחרונים אופי מתון יותר, אם כי לא פחות קטלני, של מלחמות אזרחים ומיליציות חמושות בתוך מדינות.
אין סיבה שישראל לא תאמץ שיטת פעולה דומה. כשאנו רוצים לעצור את ההתפשטות האיראנית, איננו חייבים להשאיר חותמת “רפאל” על הטילים שאנו משגרים ליעדים צבאיים איראניים. ואם ההשתוללות האיראנית במפרץ הפרסי מנוגדת לאינטרס הלאומי הישראלי ופוגעת בסעודיה, שהיא בתחומים מסוימים שותפה אסטרטגית למלחמה באיראן, אין סיבה שישראל לא תפעל מול אינטרסים איראניים לא רק על אדמת סוריה ועיראק, אלא גם במפרץ הפרסי.
ואם פלישה קרקעית טורקית מנוגדת לאינטרסים של ישראל, כי טורקיה תומכת בטרור החמאסי ומנסה לרכוש עמדות כוח אפילו בירושלים - אין סיבה לא לסייע צבאית לכורדים כדי שאלו יפגעו בצבא הטורקי, כשאנו מוודאים שהטורקים יודעים היטב שלא רק את ה”פטונים” שלהם ידענו להשביח בימי הידידות והקשרים הצבאיים איתם - גם את הכוחות הכורדיים אנו צריכים להשביח, גם לסייע להם ישירות בחתימה נמוכה. אז לכל המודאגים שמא אני מטיף להצניח כוחות ישראליים במזרח טורקיה - אני מבקש להניח את דעתם. לא כל סיוע צבאי צריך לבוא בחתימה גבוהה, “בשם ובמלכות”.
די בכך שיכאב לאויב ושהוא ידע מי הכאיב לו ולמה. שוב ושוב מסתבר לנו כי אם ישראל רוצה להמשיך לשרוד ולשגשג במזרח התיכון - איננו יכולים להסתפק בכוחות צה”ל ומג”ב שישמרו על גבולותינו. אנו חייבים להיות גדולים וחזקים ומעורבים במפת האינטרסים האזורית. אפשר לשאול: מה אכפת לנו אם הורגים כורדים? אם פוגעים בתעשיית הנפט הסעודית? מה זה ענייננו? למה אנחנו צריכים להתערב במלחמות לא לנו? התשובה הפשוטה היא שהתחזקותם של אויבינו אינה נמדדת רק במספר הטנקים והתותחים שהם מציבים בגבול מולנו, אלא גם בעמדות כוח ושליטה שהם משיגים, ישירות או באמצעות שליחים, במדינות האזור. אסור לחכות שהאיראנים או הטורקים יהיו על הגדרות. אויבים כאלו צריך לבלום גם הרחק מגבולותינו.
ולכן צריך לקוות שישראל אכן הייתה מעורבת, בצורה כזו או אחרת, בפגיעה במכלית האיראנית. ואם לא היינו מעורבים - אין להצטער על כך שהאיראנים חושבים שהיה לנו חלק במעשה הזה. קוראים לזה הרתעה.