אומה עם חוקה

לא ברור כיצד הפכה ישראל לאחד המעוזים האחרונים של דונלד טראמפ. לא כולה, אבל ציבור גדול בה שהלך שבי אחרי הנשיא מסיבות שאינן ברורות לי ומבלי שחיו ביקום החלופי שהוא מעצב באמריקה אפילו יום אחד. חלקם מתוך אמונה עיוורת - שכבר הוכחה כמופרכת - שהוא קו ההגנה האחרון של העם בציון, וחלקם מתוך נהייה ישראלית מאוד אחרי איש חזק. הפרדיגמה הזאת עומדת במבחנים מהגיהינום. טראמפ נטש את הכורדים, הכשיר את חזרת הסורים והניח לפוטין להקים ראש גשר - הוא גדול. טראמפ מתעלל במהגרים, מפריד משפחות, מקלל כל מה שזז, מעסיק אנשים מושחתים ללא צלם אנוש - אחוקי. כאילו יוצא לבה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לאופן שבו מנסה טראמפ להפוך רפובליקה למונרכיה.

הוא מאיים על בעלי הגרין קארד. דורש שמהגרים חוקיים יוכיחו שיש להם כסף לקנות ביטוח רפואי בסכומי עתק. נועל דלתות אומה קולטת מהגרים. מרסק מוסדות שלטון ושירותים ציבוריים ומתנער מכל התפקידים ההיסטוריים שאמריקה לקחה על עצמה ברבות השנים.

כאזרח ישראלי שלא חי במולדתו שנים רבות, הבנתי כמה דברים: שאינני מזהה יותר את יחסי הכוחות. שאני מנוע מלהביע את דעתי, לפחות בכתב ובעיתון שמעסיק אותי, על המתרחש בישראל. אפילו גזרתי על עצמי לא להצביע בבחירות התכופות, משום שאינני מזהה את הזכות המוסרית שלי להשפיע על התנהלותה של מדינה שאינני חי בה.

אין חוק האוסר עליי להצביע, אבל כך החלטתי. למשהו מההתנהגות הזאת הייתי מצפה מישראלים המהללים את טראמפ. שיתכבדו ויבואו וינסו לחיות כמה זמן בנורמות הבלתי נסבלות שהוא מציב כאן. שילמדו לחיות מול האיש שרוב הזמן ניצב על מדשאת הבית הלבן וצורח דברי הבל במסיבות עיתונאים מאולתרות שבהן הוא נראה כמי שנמלט ממוסד סגור. שילדיהם והם יתמודדו בפיחות האדיר שהכניס טראמפ בשפה המדוברת, שיעמדו רטובים תחת מטח הקללות והאמירות המכוערות שהוא מרסס סביבו. שיבינו שלמרות מצבה הנפלא של הכלכלה, יוקר המחיה עולה כאן בדילוגים עזים, השכר לא השתפר עידנים, מערכת הרפואה מרוסקת, הגזענות משגשגת, מגיפת האופיאטים מפילה חללים רבים, ומשפחת טראמפ הרוויחה 100 מיליון דולר השנה בעוד אב המשפחה מכהן כנשיא.

בתוך הבלגן הזה, בתוך הכאוס שטראמפ כפה על כל אורחות החיים באמריקה, בלב התחרות בין מי שרוצים להדיח אותו ולנקות את הצנרת ובין מי שמבקשים להגן עליו - בעיקר כדי שימשיך לשרת את האינטרסים שלהם - זוהר יהלום יקר: החוקה. אותו מסמך נדיר שחובר בתבונה רבה בידי האבות המייסדים שכולם אמורים לחיות לאורו. זה המסמך המעניק לנשיא מקלטים משפטיים מסוימים, שומר על פרטיותו אך אינו מעמיד אותו מעל כל חשד. זה הספרון הדק שעושה אותו נשיא ומונע ממנו להיות מלך. החוקה היא התשתית והבסיס של אמריקה. מסמך רציני, שקול ומחייב, שישראל החליטה שהיא יכולה להסתדר בלעדיו. החוקה תהיה אינסטרומנטלית בגזירת גורלו של טראמפ. אם לא תכריע ממש בשל יחסי כוחות פוליטיים, היא תעלה לדיון את כל מה שחובה לבדוק.

***

חוץ מנמנעים וממתנגדים בודדים, הצביעו הצירים בוועדת החוקה בפילדלפיה 1787 בעד האפשרות לתת לקונגרס את הזכות להדיח את הנשיא. אחרי המאבק לסילוק נציגי המונרכיה הבריטית והקמת רפובליקה דמוקרטית, החליטו הנציגים שהם אינם רוצים להציב בראשם נשיא עם סמכויות של מלך. ככל שחשו עצמם נאורים ומתקדמים וטובת האומה הצעירה לנגד עיניהם, התנהלו מחוץ לוועידה הפגנות סוערות של רדיקלים מבוהלים מהסמכויות המופלגות שניתנו לנשיא. מה יהיה אם דיקטטור בפוטנציה ישחד את דרכו לנשיאות? מה יקרה אם פוליטיקאי מושחת ייעזר במדינה זרה או ימעל באמון הבוחר? הדחה הייתה התרופה היחידה; האפשרות השנייה והאטית יותר היא להמתין עד הבחירות ולדבר הבוחר.

למרות האש שבערה בהם, קשה היה לאבות המייסדים להתרחק משורשי הכרתם הפוליטית שהיו נטועים עמוק בהיסטוריה הבריטית. "בגידה, שוחד או פשעים חמורים ועבירות קלות" הוא מונח שנלקח מבריטניה. האבות המייסדים לא קיימו דיונים במאמץ להגדיר את הנסיבות שבהן יודח נשיא. בעיקר משום שהיה להם ברור מה הכוונה: פשעים נגד המדינה ולא פשעים נגד הפרט. הם לא התכוונו להדיח נשיא משום שלא שילם מסים, גנב מהזולת כאיש עסקים פרטי, או עבר כל עבירה אחרת שלא הייתה לה נגיעה ישירה בתפקודו כנשיא. הדחה לא נתפסה כעונש רטרואקטיבי על עבירות שאינן פוגעות בציבור בכללותו. הדחה נועדה להגן על הרפובליקה מפני נשיא שינסה לחטוף אותה ולאיים על חירותה.

אלכסנדר המילטון, מהמנסחים החשובים של החוקה יחד עם ג'יימס מדיסון, הבין את הטראומה הלאומית שתיגרם מהליך הדחה. כפי שעולה מ"הפדרליסט" מס' 65 (המסמכים שנכתבו כדי לקדם ולהנחיל את החוקה): "הגשת כתב אישום נגד נשיא תעורר תמיד את רגשות הקהילה ותפצל אותה למחנות אוהדים ועוינים את הנשיא. במקרים רבים ייצמדו המחנות היריבים למפלגות קיימות ויגייסו את העוינות, חילוקי הדעות, ההשפעה והאינטרסים לצד זה או אחר; במקרים כאלה קיימת סכנה גדולה שההחלטה הסופית בדבר ההדחה תושפע בעיקר מכוחן היחסי של המפלגות בקונגרס ולא על ידי הוכחת חפות או אשמה". כדי למסגר את תהליך ההדחה שאותו ביקש להגדיר, קבע המילטון שעבירות המצדיקות הדחה חייבות להיות פוליטיות. עבירות פוליטיות הוא הגדיר כעבירות "הגורמות נזק מיידי לחברה עצמה. עבירות המתסיסות את תחושותיה של הקהילה כולה ומפצלות אותה למפלגות עוינות או ידידותיות לנאשם".

המילטון הודה שאף טריבונל לא יצליח ליישם את "הסטנדרטים האופטימליים של שלמות" וכי התקווה הגדולה לדין צדק שוכנת בסנאט. לפי המילטון "אף גוף אחר לא ירגיש נוח דיו עם עצמו לשמר, ללא מורא וללא השפעה, את האיזון הנחוץ בין הפרט הנאשם ונציגי העם". הוא טעה. המילטון ניסה להגן על שיטה פוליטית שהייתה מסוגלת להתנגד לדעתו למפלגות פוליטיות ולהתנשא מעל האינטרס הצר שלהן. הוא לא הצליח לראות סנאט עתידי שבו לא מתקיימת אפילו מראית עין של חוסר העדפה. בנג'מין פרנקלין, קול חשוב בוועידת החוקה ב־1787, הסביר את ההיגיון בהליך הדחה חוקי לעומת מציאות אחרת: "מה היה הנוהג במקרים בעבר שבהם באש ריחו של פקיד בכיר? אחת התשובות הייתה התנקשות בו, שבה לא רק שנשללה ממנו הזכות לחיות אלא גם ההזדמנות להוכיח את חפותו".

***

מהמקרים המעטים של הליך הדחה נגד נשיא מכהן, המקרה של אנדרו ג'ונסון הוא הדומה ביותר לזה של טראמפ. אנדרו ג'ונסון היה סגן נשיא גזען ודמגוג וחסר את הכישורים הנחוצים לרשת את הנשיאות אחרי רצח לינקולן. הוא היה דמוקרט מטנסי, והסימפתיה שלו למדינות הדרום המובסות עמדה בדרכו של הקונגרס שביקש לעגן בחוק את זכויות העבדים המשוחררים ולהעניש את מנהיגי הקונפדרציה. ג'ונסון הודח בבית הנבחרים, ואילו בסנאט הצביעו 35 סנאטורים בעד הדחתו ו־19 נגד. זה היה פחות מהרוב הנחוץ של שני שלישים, וג'ונסון שרד.

כאשר דן הקונגרס בהדחתו של ג'ונסון ב־1868, היו מי שחששו שהדבר יגרור את אוהדיו החרופים לאלימות. "אנחנו ניצבים על סִפה של מהפכה", נכתב ב"בוסטון גלוב", "אם הקריאה להרים נשק תתממש, היא תהיה אלימה יותר מאשר זאת שגרמה לפתיחה בירי על פורט סאמטר (הקרב הראשון של מלחמת האזרחים ב־1860 - ר"מ)". אף נשיא בהיסטוריה אינו דומה ל־45 כמו ה־17. "לג'ונסון יש מגוון כה ייחודי של חסרונות מכדי לכהן במשרה של פקיד חוקתי", כתב אי. פי. וויפל ב־1866, "שהוא יכול לשלוט באומה שלא כהלכה רק בשל התערבות אלוקית. לא דובר אמת ועקשן, תחבולן ולא הגיוני, יהיר ורע מזג, תאב פופולריות ובעל מצב רוח לא יציב, משנה לפרקים את דעתו כשם שהוא נחוש ברצונו, הוא מאחד באישיותו את התכונות הסותרות לכאורה של דמגוג ואוטוקרט. הוא אנוכי עד לדרגה של מחלת נפש והוא טרף קל לקושרי מזימות ובני בליעל".

הבחירה של לינקולן בג'ונסון בעל האמפתיה למדינות הדרום כסגנו, העידה על כשלים ידועים באישיותו הערמומית של לינקולן, כמו גם על העובדה שהיא נכפתה עליו כפשרה. את החודשיים הראשונים של חקירת ההדחה השחית הקונגרס במרדף נטול תוצאות אחרי שמועות, אינואנדו וחצאי עובדות. חברי הבית שמעו עדויות על מכתב ששלח ג'ונסון לנשיא הקונפדרציה לשעבר ג'פרסון דיוויס. על הקשר שלו עם אישה בעלת מוניטין מפוקפקים שדרכה מכר כביכול חנינות. שהוא העביר את הבעלות על חברות הרכבת המולאמות לתומכיו הפוליטיים. שהוא היה שותף עם ג'ון ווילקס בות' בקשר לרצוח את לינקולן.

רוב השמועות שאמורות היו להרשיע את ג'ונסון נפלו בצד הדרך, ואלה שגרמו להרשעתו היו שונות בתכלית. הבית אישר בהצבעה 11 סעיפים של הדחה נגד ג'ונסון. רובן נסבו על התנגדותו לשמור על התקנה של ותק בשירות המדינה, שנועדה להגביל את כוחו של נשיא לפטר חבר קבינט ללא סיבה. היה ברור שג'ונסון ניסה לטהר את ממשלו מנאמני לינקולן ולחבל על ידי כך במאמצי הקונגרס לשקם את מדינות הדרום.

קשה להפריז בתבונתם, עומק מחשבתם וראיית הנולד של מנסחי החוקה, בעיקר אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון. לכן שמור מקום מיוחד של כבוד וגם חיבה למי שנקראים The Founding Fathers או The Framers. למרות הנטייה הרווחת לזלזל לעתים בהתנהלותה כאשר היא מונהגת בידי נשיאים המפגינים בוז צונן לחוקה ולתיקונים המופיעים בה שעה שהם מוכנים להיהרג על התיקון השני (הזכות לשאת נשק) ולהרוג את הראשון (חופש הביטוי וההבעה), אמריקה היא דמוקרטיה מפוארת עם חוקה מעוררת קנאה בלב כל מי שנלחמים על מקומם בחברה ונרמסים על ידי בירוקרטיה ותקנות מאולתרות. ג'יימס מדיסון, למשל, חשב כי העובדה שנשיא חייב לעמוד לבחירות לקדנציה שנייה ואחרונה - להבדיל ממלך הנבחר לכל חייו - אינה מספקת הגנה מלאה ממנו. מדיסון טען כי נשיא "עלול לאבד את היכולת להנהיג אחרי בחירתו. הוא עלול להסיט את הממשל למזימה של דיכוי וחתרנות. הוא עלול להעביר את האמון והסמכות שניתנו לו לידי מדינה זרה".

"אין תחליף להדחה", כתב מדיסון, היא מגינה על החברה מפני "נבצרות, רשלנות או שחיתות של נבחר הציבור... אובדן יכולת או שחיתות הם לחלוטין בטווח הגיוני של סבירות, וכל אחד מהם עלול להיות קטלני לרפובליקה".

והמילטון הוסיף: "עבירות הנובעות מהתנהגות קלוקלת של אנשי ציבור, מפגיעה או מעילה באמון הציבור... גם כאשר היא עולה יפה, כוחה של הדחה הוא רק בסיום כהונתו של נשיא. היא אינה מתקנת את הפגיעה בדמוקרטיה שהביאה רודן לעמדת כוח. היא אינה עושה סדר במהומה שהמיט נשיא בעת כהונתו. והיא אינה משככת את הטראומה הלאומית שנגרמה בעת סילוקו באמצעים כה קיצוניים. בסופו של תהליך הדחה, We the People חייבים להחזיר את עולמנו לתקנו".

החוקה מבהירה את הנסיבות המהוות עילה להדחת נשיא. הזמנים השתנו, אבל לא הטבע האנושי והסכנות האורבות לפתחם של פוליטיקאים והאפשרות שאנשים לא ראויים ייבחרו למשרה הגבוהה. "הנשיא, סגן הנשיא וכל משרתי הציבור יודחו מתפקידיהם ויורשעו בעוון 'בגידה, שוחד או פשעים חמורים ועבירות קלות'". רק בגידה מוגדרת על ידי החוקה: "קשר עם גוף זר נגד ארצות הברית, או סיוע לאויב במתן עזרה או מחסה". "בגידה" מתייחסת בעיקר לימי מלחמה. המונח "שוחד" שבו נקבו האבות המייסדים אינו דומה ל"שוחד" כפי שהוא מוגדר בחוק הפלילי. כשהם נסמכים שוב על החוק האנגלי, התכוונו המייסדים לשוחד במובן שנעשה לרעה בכוחו של נבחר ציבור במטרה לנכס לעצמו הטבה אישית במקום הטבה לכלל הציבור. פשעים ועבירות קטנות נחשבו בעיני המייסדים פעילות בלתי חוקית של עובדי ציבור שנשבעו אמונים לשמור על החוק. "לא תמיד יעמדו בראש אנשי ציבור נאורים", כתב ג'יימס מדיסון במסמכי "הפדרליסט".

המסמך המפואר שהוציאו המייסדים מתחת ידיהם מתכנס כולו תחת הכרה חובקת אחת: המייסדים ביקשו להקים ישות ביצועית חזקה ועצמאית אבל נמנעו מלעורר חשש כי ארצות הברית החדשה תחקה את המונרכיה שזה עתה נפרדה ממנה. הם היו בטוחים שהנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון יעשה שימוש מושכל בסמכויות שניתנו בידו.

וושינגטון לא אכזב. בנאום הפרידה שלו הוא דיבר נגד "התחבולות העכשוויות והמתמשכות הפוגעות בנפשה של המפלגה". הוא הזהיר כי הפלגנות הכיתתית "פותחת דלת להשפעה זרה ולשחיתות המוצאת פתח כניסה נוח אל תוך הממשל עצמו דרך הערוצים של שאיפות מפלגתיות".

גם אם לא יהיה רוב בסנאט להדחת הנשיא בסופה של החקירה, היא תפצע את טראמפ. לא רק בגלל הממצאים הקשים הנחשפים במהלכה מפי פקידים לא־פוליטיים שהזהירו את הממונים עליהם מחריגות צורמות, נורמות מקולקלות וערבוב של ממלכתי ופוליטי. אלא גם משום שהתהליך פורם את מעט האיפוק ושיקול הדעת שהתקיימו עדיין בטראמפ, הוא מחלץ ממנו את אחד ממופעי האימה הפוליטיים הגדולים של כל הזמנים, כולל נכונותו להוביל את אמריקה לנתיב של אלימות ומלחמת אזרחים כדי לא להיעקר בכוח מהבית הלבן.