אישה אחת, לא צעירה, בערך בגילה של אמי, אזור שנות ה־60 המוקדמות, פנתה אליי בבית הקפה שבו ישבתי. כמו כל אדם כותב, נשבעת שהתלבטתי רבות אם לכתוב "בבית הקפה הקבוע שלי", אבל לצערי, אין לי כזה.
"מרסל? זו את, נכון?", שאלה.
חייכתי מיד. תמיד כשהוגים את שמי במלרע ולא במלעיל אני מחייכת ומרגישה חשובה קצת יותר.
"כן", השבתי לה, "זו אני".
האישה משכה את הכיסא הריק שמצדו השני של השולחן, הורידה ממנו את תיק הגב שלי והתיישבה בלי לבקש. ריח בושם חזק בקע ממנה ותחת משקפיה עיניה אומרות קמטים. בכי או צחוק, את זה טרם ידעתי. "קודם כל, חג שמח!", בירכה אותי, "את בטח עמוסה מאוד, אז לא אגזול הרבה מזמנך".
"זה בסדר", חייכתי וקימטתי את מצחי. האישה נשמעה דרוכה, הסקרנות שבי בערה כבר לשמוע את דבריה. "תראי, מרסל", הניחה את ידה האחת על ידי הדביקה משאריות קצף הקפה שאני אוהבת לטעום באצבע. קצת התביישתי, אבל נראה שהיא כלל לא הרגישה.
"אני לא אוהבת להתהדר בזה, גם אין כל כך במה להתהדר, אני לא יודעת אם רואים עליי, אבל אני אישה נבגדת".
"מה זאת אומרת?", מלמלתי לכיוונה כאילו אני לא יודעת את פירוש המילה.
"בעלי הכיר מישהי ועזב את הבית", פישטה את דבריה.
"כך פתאום?", תהיתי.
"כך פתאום, משבר גיל המשהו".
"איך הפסיק לאהוב אותך?".
"הפסיק. זו לא חברת חשמל, אין התראות לפני".
"אולי היו ולא ראית?".
"כן, את זה כולם אומרים, את לא מחדשת".
"אני רק שואלת...".
"יום לפני שלקח את דבריו חזרנו הביתה ממסיבת הפתעה לאחותי וקיימנו יחסים חצי מהלילה", התגאתה.
דבריה לא היו נוחים לי, בסיטואציה הזו לא ידעתי אם לחייך על שובבותה או להצטער על ביתה הריק.
"ועכשיו? היכן הוא?", שאלתי.
"מאוהב, מאושר, תמונותיו מציפות את כל האינטרנט".
"לקח לעצמו צעירה, אה?", הפטרתי כיודעת דבר.
"בת גילי. למעשה, שלוש שנים יותר גדולה ממני", תיקנה אותי האישה, לרגע ראיתי בעיניה שמצפה שאשתוק ואקשיב לה, אז כך עשיתי.
"אני לא האישיו. הבת שלי, היא נפגעה מזה הכי קשה, כי גם לה הוא נעלם, אבא שלה! זה שקרא בשמה עוד מהחנייה וזו הייתה רצה אליו עוד לפני שלמדה ללכת! ומרסל, שמעתי שאת מלמדת כתיבה, היא אוהבת אותך, אבל היא רק סטודנטית, אין סיכוי שיהיה לה כסף לסדנה כזו".
כהרגלי בקודש, וכמו אדם שלא יודע לקדש את פרנסתו, עוד לפני שסיימה את דבריה אמרתי בהחלטיות "עליי!". אבל האישה הזו, למרות שיברון לבה ומהלומות החיים, הייתה החלטית וגאה מדי, הוציאה פנקס צ'קים ולחשה: "יש לך עט?".
"אין צורך, בגלל תלמידה אחת לא אגווע ברעב, אבל היא תתמיד בשיעורים, נכון?".
"סליחה", פנתה האישה למלצר חולף, "אפשר לשאול ממך את העט?".
כך התעלמה מדבריי, רומזת לי בעדינות גסה שגם אם יש בעיה כספית, היא האחרונה שתפשוט ידה לעזרה.
"רק אל תספרי לה שאני שילמתי, בסדר? האמת היא שרציתי לפנות אלייך מזמן, אבל הגורל כמו הגורל, צוחק לנו בפנים. תשמרי לי על הילדה", הפצירה בי, השאירה את הצ'ק ואת מספר הטלפון של בתה על השולחן, והלכה.
"אבל רגע, מה אומר לה?", שאלתי.
"את הסופרת, מרסל", קראה לי שוב, במלרע, מה שהרגיע אותי והעלה שוב חיוך על פניי.
ברכב, בדרך חזרה הביתה מתל אביב העמוסה, התלבטתי איך להתקשר לאותה הילדה שכבר בטח בגרה והפכה בעל כורחה לאישה עם צלקת אחת בולטת, ומה לומר לה. חשבתי אולי לרמוז לה שאביה שילם, בעקיפין, רק כדי לנחם אותה קצת. מאידך, לא רציתי להמליך את המלך הלא נכון. אז החלטתי שאשתוק, אגיד לה שזכתה בסדנה שלי, וכשתגיע כבר אמציא משהו. במהלך השיחה מאוד התרגשה, היססה וסיפרה לי רבות על ספר שהתחילה לכתוב כבר עשרות פעמים. כששאלתי אותה על מה הוא, ענתה "בגידה" ולא הוסיפה.
גם לא הייתה צריכה.
***
זמן קצר לפני שנפטר הסופר וחתן פרס ישראל עמוס עוז זצ"ל, האזנתי לראיון שקיים עמו קובי מידן. הם דיברו בדרך לא דרך על המושג "בגידה". דווקא בבגידה הרומנטית פחות התמקדו, אלא יותר בבגידה השורשית. הבגידה בשורשים הנטועים בערבות מולדתך. דבריהם התחברו לי עם מישהו שפעם אהבתי, רטנתי בפניו שהוא הולל והוא אמר, "מה רע? מתי תביני שלבגוד אפשר רק במדינה?". באותו הראיון סיפר עוז שהפעם הראשונה שבה קראו לו בוגד הייתה כשהיה נער ועזר לקצין בריטי ללמוד לקרוא ומעט לכתוב בעברית. אחר כך מנה את האנשים שנקראו בוגדים לאורך ההיסטוריה. ירמיהו הנביא, שפינוזה, אברהם לינקולן בעת שחרור העבדים, שארל דה גול, הרצל על רעיון אוגנדה, רבין והסכמי אוסלו וכו'. אחר כך מוסיף עוז ואומר "לפעמים אני חושב ש'בוגד' הוא תואר שאפשר לענוד אותו על הדש". חייכתי.
***
כל כך הרבה גוונים יש לה לבגידה, וגם אם ברוב הפעמים משחררת מעבדות מודרנית, מחשבתית או נפשית, תמיד תכאיב למישהו. תמיד תנעץ בו את ציפורניה החדות תוך כדי שתלחש "זה ישתלם, אתה תראה". פעם בגדתי גם אני, ומכולם - דווקא באמי, זו שהביאתני אל העולם. בנעוריי, מצב כלכלי לא טוב שהיה בבית גרם לעובדת הרווחה לשאול אותי כאילו "על הדרך" אם יש אוכל במקרר וכל התשלומים משולמים. חשבתי שהיא רוצה בטובתי, בדיוק כמו שחשבתי שנים אחר כך על עיתונאית ממולחת שידעה להתחבב עליי ולעשות ממני "מרסל" (במלעיל) מהשכונה, כשראיינה אותי לראיון הראשון בחיי. אחרי שפירטתי קצת יותר מדי לעובדת הזו, הגיעו אלינו לביקור בית. את מבטה של אמי לא אשכח אף פעם. בסוף הדברים הסתדרו בזכות ירושה קטנה שקיבל אבי באותו החודש, אבל באותו היום ובעקבות אותו מבט גמלה החלטה בלבי לא לבגוד אף פעם. לא בבן הזוג, לא במשפחתי ולא במולדתי.
***
בפגישה הראשונה של המחזור השביעי בסדנה שלי זיהיתי אותה מיד. בת האישה הנבגדת בעלת המבט השסוע הייתה יפהפייה, שערה חום בהיר, עיניה ירוקות וגדולות ועל אפה כמה נמשי נעורים יפים. "זו אני, מסיפור הבגידה", לחשה לי בין שאר התלמידים שהתארגנו לקראת השיעור. "אני מבטיחה לך שנכתוב אותו יחד", הנחתי עליה יד כמנחמת. כמו אמה, כנראה, גם זו גאה: "לא, אני אכתוב אותו לבד, אבל את תעזרי לי, בסדר?".
"בסדר", הסכמתי, כובשת את מבוכתי.
"תגידי", הוציאה את קלמרה ומחברתה, "למה דווקא אני?", שאלה.
"הגרלתי, ואת יצאת, תיהני מזה!", הופתעתי מתשובתי הטיפשית. היא ביטלה את דבריי בידיה וצחקה: "אני יודעת שאמא שילמה, סתם רציתי לראות כמה את מקורית. אכזבת אותי, מרסל", הרימה את קולה. שאר התלמידים הסתכלו וידעתי שאיתה לא יהיה לי קל, ובכל זאת, משהו בי חיבב אותה מאוד.
"אבל זה בסדר, הספר שאכתוב על אמא יחזיר לה את ההשקעה", אמרה הילדה ששנים אבא כבר לא קורא אליה מהחנייה.
***
בלילה, כששבתי הביתה, הבטתי על בן זוגי. הוא הכניס פרוסות לחם למצנם. "שרוף קצת או הרבה?", שאל. "הרבה", עניתי. שאלת הבגידה נכנסה לרגע בינינו. בסתר לבי קיוויתי שכמו הסטודנטית המנומשת, כמו היום ההוא עם פקידת הרווחה השקרנית וכמו יהודה איש קריות שתלה עצמו על עץ כשהבין את השלכות בגידתו, גם על הגבר הזה יש איזושהי צלקת בוערת המזהירה אותו מפני בגידה, כדי שלא אפגע ולא אתאכזב. גם ככה שכלתי השנה את עמוס, שבגד בכולנו ופרש כנפיו היישר לעולם שכולו, או רובו לפחות, טוב.