זה קרה באחד מימי החגים, אלו שלא ברור אם הם שישי, שבת או בעצם ראשון. כשחצי מדינה הייתה בחו״ל והחצי השני בחופשה שנתית מרוכזת. הוא נסע לחו״ל, והיא השאירה אותי לבד ועפה להגשים חלומות מעבר לים.
באינסטגרם ראיתי שיש ים פלטה, נקי ושטוח, עם דגיגים שרואים בבירור. ים צלול שכזה שאפילו לא מרגישים בו את הביוב. אחרי שמישהי שאני עוקבת אחריה תייגה #תישארובחו״ל, וצילמה חוף חצי ריק במרכז תל אביב - ליודעי דבר זה לא עניין של מה בכך בשנים האחרונות בחופי העיר - החלטתי שאני אורזת את עצלנותי הבסיסית ומכבה את הנטפליקס.
בואו נדבר על זה רגע. מאז שהתחברתי לשירות הנפלא והארור הזה, אני מנהלת רומן מהצד עם שתי סדרות במקביל. כשמציעים לי דרינק עם חברות או ארוחת ערב רומנטית, אני מוצאת את עצמי מתחמקת בשלל תירוצים: "כואב לי הראש" או ״לא, אתה מבין, יש לי דד־ליין דחוף לעבודה״, על אף שגם הוא יודע טוב מאוד שכבר הגשתי את כל הטורים והכתבות בזמן. לכי תסבירי לכולם שאת פשוט מאוהבת עד מוות בג'ורג' השישי, ומה לעשות שיש 20 פרקים של ״הכתר״ שרק עכשיו נזכרת לראות קצת באיחור, אחרי חצי עולם. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
וכמו להמתין לאהוב שיסמס או שישלח אייקון לב או תמונה מהחופשה שלו, את מוצאת את עצמך מרפרשת את האפליקציה ואת גוגל ואת אתר הבית של הסדרה בציפייה שהעונה השלישית תעלה כבר ותגאל אותך מייסורייך. את יודעת שיש לך בעיה, אבל גם מבינה שיש תקופות בחיים שבהן כל אחד צריך נחמה, כתף להישען עליה, אוזן קשבת, חיבוק או את מלכת אנגליה שנכנסת לחלומות.
ובכל זאת, דווקא כשכולם השאירו אותי לבד, ללא דד־ליינים, מחויבויות או ארוחות משפחתיות (אצלנו סוכות זה חג מיותר יותר מחנוכה) - הים הנקי לכאורה (מה שלא הורג מחשל) שכנע אותי לעזוב הכל ולרדת אליו. גם במחיר של בדידות מזהרת על החוף, גם תוך סיכון שלא יהיה מי שישמור לי על החפצים ושגם אני עלולה להיכנס לסטטיסטיקת הכייסות על החוף. ועדיין, זו הזדמנות אחרונה לעבוד על השיזוף לפני שגרת אחרי החגים, לפני שאני טסה לניו יורק בחורף, לפני שאני מגיעה לגיל הזה שבו כל חשיפה לשמש תעלה לי בעוד זריקת בוטוקס (בסדר, כבר הגעתי וטרם התחלתי, תודה ששאלתם).
אתם מכירים את זה שדווקא כשאתם לבד נדמה לכם שכולם מסודרים בזוגות או בחבורות? יושבים בצוותא עם מוזיקה בשבת או בראשון או באיזה יום שהחג הזה לא נפל עליו, שותים בירה ומחניקים את האוויר עם ג'וינט. זה קורה בדיוק ביום שבו כל החברים שלך רחוקים בגלל אילוצי משפחה או שחצו אוקיינוס כדי להגשים את חלומם. לבד על החוף שבתות וחגים. ואלוהים יודע שבזמנים הללו לא טוב להיות בהם לבד. גם לאלה שממש אוהבים את הלבד שלהם כמוני.
ולאן נעלמו כל הבחורות שמשתזפות על מגבת עם הראש תקוע בספר כדי שלא יתחילו איתן, אלו שהייתי פוגשת בכל שבוע על החוף כשהייתי מגיעה עם החבר׳ה הצמודים שלי? איך זה שפתאום כולם מסודרים כמו בתיבת נח?
אלא שאז הבחנתי בו, יושב לבד על משהו שנראה כמו שאריות של מגבת. היה ברור לי כשמש שהאישה לא בארץ או שהיא נפרדה ממנו או שלא הייתה אישה בתמונה הרבה זמן. אחרת אי אפשר להסביר את המגבת. לצדו אוזניות ופחית בירה. בחור שעל פניו נראה כאיש של חבר׳ה, מגניב מדי, עם זקן היפסטרי. לחלוטין לא מהזן שמגיע לבד בשבת לים. החלטתי שכנראה גם החבר׳ה שלו עזבו אותו וירדו לסיני. סביר שגם הוא ראה באינסטגרם תיוג #תישארובחו״ל וכיבה את הנטפליקס שלו והגיע לתפוס שמש אחרונה לפני שייגמרו החגים.
וכך, במעין אחוות בודדים שנותרו לבד בחג שבת הזה, במעין הסכמה בשתיקה שהוא שומר לי על הדברים כשאני נכנסת למים ולהפך, העברנו את הצהריים ביחד בלי להחליף מילה או לבקש נייר גלגול (כולם מבקשים בים) או מצית (שתמיד יש לי בתיק גם אם מעולם לא הדלקתי סיגריה), בהבנה הדדית כזאת שהוא ואני בעצם לא לבד, אף על פי שזה נראה ככה. אלא שאז הוא קם לפתע ונעלם.
תודה לאל שאפשר להתחבר לנטפליקס גם מהטלפון.