יש לי אופנוע. יותר נכון לומר טוסטוס. מהקטנים והחמודים שלא מאיימים על אף אחד. רועש ברמה בינונית ומביא אותי מהר למחוז חפצי, תוך דילוג על שלל הפקקים. הניידות והחיסכון נפלאים - אבל יש גם סיכון. כבר שנים שיש לי פחד שתלך הרגל ואגמור מרוסק בדרך חיפה. גם מזהירים אותי באופן קבוע מהכלי. בתגובה אני משתדל לרכוב כמו קשיש בן 99 ומקווה לטוב. חמסה חמסה חמסה. אבל בחודשים האחרונים נדמה לי שהאופנוע שלי בטיחותי עשרות מונים ביחס לרעות החולות שמציפות את כבישי הארץ.
אופניים חשמליים ובעיקר קורקינטים ממונעים הפכו למפגע סביבתי בוער. אם פעם הגעתי לקו הכניסה לצומת ראשון בתור, ממתין בסבלנות לאישורו של הרמזור לצאת לדרך, עכשיו הכל השתנה. לא משנה מה מנצנץ: כתום, ירוק או אדום, תמיד אמצא רוכב קורקינט שעוקף אותי במהירות האור, כשמפניו בוקע מבט קפוא ומנותק, שטמון בו בוז וזלזול. חלק מאותם רוכבים נלוזים מעצימים את הסיכון וכאילו כדי להכעיס טסים בלי קסדה כשבאוזניהם תחובות אוזניות. הכל כדי ליצור חציצה מוחלטת בינם לבין הסביבה. אין להם מושג מה מתרחש. עולמם נבדל, נישא וייחודי משלנו, הפלבאים.
בהתנהלות הזו הם למעשה מחייבים את שאר הציבור לציית לחשק ולמצב הרוח שלהם. כל קורקינט קינג. חלק מנהגי ישראל מקבלים את הדין ונעים בזהירות תוך נשיכת השפה. אחרים ממשיכים בשגרה שלהם ודורסים את החברים החדשים והיהירים.
זה לא מסתיים שם. יש תאונות גם בשבילי האופניים והמדרכות בין רוכבי קורקינט להולכי רגל ובינם לבין עצמם. מפצחים עצמות וגולגולת. כולם יוצאים בשן ועין מהמנהג התנועתי החדש הזה ובסיום השימוש משליכים את הכלי היכן שמתחשק. באמצע הרחוב, בפח ובחניית נכים. העיריות מנסות להיאבק בתופעה, אבל זה קשה כשהממשלה לא זזה. הפציעות והנזקים לא רק שוברים את הלב ומפירים את הסדר, יש גם עלות למשק ופגיעה קריטית באיכות החיים.
***
עד כמה שהתופעה הזו מעצבנת, היא רק אחת מני רבות ובוערות שנשכחו. ואין קשר לעובדה שאנחנו בתקופה של ממשלת מעבר. כבר כמה שנים שאנחנו כאן בלימבו. בלגן מערכתי כולל. בבתי החולים יש מחסור אדיר בתקציבים וכאוס. מערכת החינוך צונחת. המשטרה קורסת. האכיפה בכבישים על הפנים. מגיפות של פגע וברח ונהגים שיכורים גובים מחיר יקר. אסון רודף אסון. מערכות הרישוי לא מצליחות לעמוד במטלות. טונה רעילה בסנדוויצ'ים. יוקר מחיה לא הגיוני. הנוכלים והרמאים חוגגים. גוג ומגוג לאזרח הקטן - וזאת למרות המסים המטורפים שכולנו משלמים.
והנה, ביום שבת נחשפנו בתוכנית "המקור" להקלטות שבהן נשמע ראש הממשלה מנהל דיונים ארוכים על ענייני תקשורת. זמן יקר מוקצב לנושאים שאינם קשורים לטובתנו. נציג הציבור מספר אחת מניח את נושאי הביטחון, החוץ ואיכות חיינו בצד. ואל תתבלבלו. ראש הממשלה הוא לא היחיד בזירה הזו, אף שלהבנתי הוא עלה על כולם ברמת המסירות לנושא.
בשורה התחתונה, הפוליטיקאים הבכירים שלנו עוסקים לילות כימים בתקשורת. בסיקור. שקועים עד צוואר במסירות אין קץ בשאלות כמו: מה כתבו עליהם, מתי יקבלו כתבה מחמיאה, ולמה התמונה בעיתון לא טובה, במקום לעבוד. כנראה שהבנתי את העולם לא נכון, טמבל שכמותי. תמיד היה נדמה לי שסיקור טוב מגיע בעקבות עשייה מוצלחת ולא הודות לדילים וחנופה לאלו האוחזים בעט.
***
אדי מרפי נחשב לקומיקאי פורץ דרך. הפה המלוכלך, הקצב המהיר וחדות הלשון לצד החזות הנאה עמוסת הביטחון שהפגין כהתרסה מול הממסד הלבן הפכו אותו לכוכב ענק.
הנסיקה האדירה החלה בתוכנית המערכונים הגדולה באמריקה והתפוצצה על המסך הגדול ביצירות שהצחיקו לבנים ושחורים כאחד. אף על פי שהיה חסר עכבות ולא התנצל או התנחמד, מרפי היה לאחד מהכוכבים האפרו־אמריקאים הראשונים שהצליחו דרך הקומדיה לנתץ את הגזענות ולכבוש את ארצות הברית.
כמה אהבתי אותו, האיש שבז למצקצקים ולשמרנים בלי פשרות. אבל אז חלה דעיכה. בחירות איומות של תסריטים, כניעה לכסף גדול והומור שהפך מחדשני ונועז לוולגרי ונמוך - כתשו אותו. הוליווד והתהילה עלו לו לראש, והוא נבל כצל חיוור של ההבטחה הגדולה מהעבר. אחרי שנים עצובות עכשיו הוא שוב מתהפך, והקריירה שנראתה גמורה נוסקת בשנית.
סרט חדש בכיכובו יצא בנטפליקס וזוכה לביקורות נלהבות, ואחרי שצפיתי בו אני יכול לומר שלטעמי הוא פצצה. ב"קוראים לי דולמייט" מרפי נכנס לנעליו של קומיקאי אמריקאי שחי בשנות ה־70. אדם שחלם על קריירה גדולה אבל שנים דשדש בבינוניות ובכישלון, עד שבגיל מאוחר יחסית עלה על דרך חדשה כשסיגל לעצמו סגנון קומי חדש, בוטה וחסר גבולות. הצלחתו הגיעה תוך ייסורים ומאבקים וכמאמר הקלישאה "כנגד כל הסיכויים".
כשאני רואה את מרפי שוב בעניינים, זה נותן לי תחושה שעדיין יש תקווה, גם אם הגעתם לגיל 60 ועשיתם בדרך את כל הבחירות הכי גרועות שאפשר. ומי יודע, אולי עכשיו, אחרי עשורים שבהם ספג בוז ועלבונות, הוא יזכה באוסקר ובכבוד שמגיע לו על כישרון ענק ורגעים נפלאים שהעניק לנו.