אני מכיר את עצמי. לפעמים יש לי תחושה שמנסים לעבוד עליי, חושבים שאני נאיבי, אבל לעתים מתברר שאני צודק. בסוף השבוע שעבר הוזמנתי להרצות בפגישה מדעית במדריד. בדיוק חזרתי מטיסה ארוכה אחרת, עם ג'ט־לג, ישנתי רק שעתיים בלילה שלפניה ולא ישנתי במהלכה.
אורגנה עבורי מונית שתסיע אותי למלון שבו התקיים הכינוס. קיבלתי הודעה שהנהג ימתין מקסימום 45 דקות משעת הנחיתה, ואם לא אגיע - ייסע לדרכו. לא הביאו בחשבון שמרגע הנחיתה ועד ההגעה לרכבת שמובילה לאגף שממנו נאספות המזוודות עוברות כ־20 דקות. בנוסף: ההמתנה לרכבת והנסיעה בה עוד כ־10 דקות, התור למשטרת הגבולות עוד 20 דקות, ולמזוודות מחכים עוד 45 דקות. בחשבון פשוט: אין מונית. רק בתום שעה מרגע שהגענו למסוע הגיעו המזוודות. המזוודה שלי, אגב, לא הגיעה כלל. הפקיד במחלקת האבדות הודיע לי בשמחה רבה שהמזוודה שלי נמצאת בשדה, במקום אחר, ותגיע תוך מחצית השעה למסוע מספר 6. אספתי אותה ולקחתי מונית למלון.
הייתי לבוש בחולצת טי ומעליה חולצת ג'ינס. אחרי שעות ללא שינה לא נראיתי במיטבי. זעוף ניגשתי לקבלה במלון. הפקידה מצאה את שמי ואמרה שחדר יפה מחכה לי. היא לקחה את הדרכון שלי ונכנסה לחדר אחורי כדי לצלם אותו. אחרי כדקה יצאה משם עם אדם נוסף, מנהל הקבלה, בפרצוף רציני ביותר. הוא הורה לה להחליף לי את החדר. קיבלתי את חדר מספר 122.
עליתי לחדר. חדר קטן, עם מיטה שתפסה את כל החלל כמעט; חדר רחצה שכלל כיור, אסלה ומקלחת. החדר פנה לאזור סגור עם צינורות. ירדתי לברר אם אכן זה החדר שהוזמן עבורי. קיבלתי תשובה חיובית, זהו חדר סטנדרטי. אבל שיטוט קל באתר המלון העלה כי החדרים הסטנדרטיים מוארים, מרווחים, פונים לרחוב. ירדתי לקבלה ואמרתי שאתלונן בפני מארגני הכינוס. דרשתי להחליף חדר. נאמר לי שזה אפשרי רק למחרת. אז ביליתי את הלילה בחדר הדחוס. למחרת קיבלתי חדר גדול ויפה כמו באתר המלון.
לקראת העזיבה נאמר לי שהוזמן עבורי חדר רק ליומיים ועלי לשלם עבור הלילה השלישי. 209 יורו, מחיר שנראה לי מוגזם. כישראלי מצוי שאלתי את הישראלים
האחרים שהיו במלון לגבי המחיר ששילמו. זוג אחד שילם 199 דולר, כולל ארוחת בוקר. משפחה אחרת, אם ושלוש בנות, שילמה כ־500 שקל ללילה. ממני דרשו 209 יורו. חזרתי לקבלה, אבל אמרו לי: זה המחיר. הכל תלוי בזמינות. אז יצוין שחדרי הוזמן מספר חודשים קודם לכן, על ידי מארגני הכינוס. ביקשתי מבני לברר לי את המחירים במלון באתרים השונים. הם נעו סביב 120־140 דולר. איני יודע אם אני פרנואיד או סתם חסר מזל, אבל דבר אחד בטוח: הרגיזו אותי מאוד.