זוהי מהומה על לא מאומה, סערה בכוס מי אפסיים. הגילויים מסמרי השיער על מה שעוללו חוקרי המשטרה לניר חפץ לא יערערו את תיק 4000 ולא יפגעו מהותית בעדותו של חפץ, מסיבה פשוטה: ככה זה עובד. המשטרה מפעילה לחץ ברוטלי בחקירותיה, עושה תרגילי חקירה ומניפולציות, מפעילה מדובבים ומייצרת מציאות מדומה, תוך כדי הפעלת לחץ פיזי המתובל בתנאי כליאה קשים ולוחמה פסיכולוגית.
אף אחד לא נשבר בחקירה בעקבות כוס תה פושר מדי שמוגשת לו. כך היה, כך יהיה. לא רק במקרה של ניר חפץ. בכל המקרים, כולל עדי מדינה קודמים נגד נבחרי ציבור. החשיפות המהדהדות ששמעתם בימים האחרונים מגולמות בכתבי הטענות של פרקליטי נתניהו במהלך השימוע. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נדרש לטענות הללו, וההערכה היא כי הן לא יפגעו ביציבותו של תיק 4000, וטוב שכך.
אותם הדברים אמורים גם על "שינויי הגרסה" של חפץ. חפץ הוא לא העד הראשון שהציג גרסאות משתנות ומתפתחות, וגם לא השני. מישהו ספר את גרסאותיה של שולה זקן, בטרם גילתה את האור והפלילה את אהוד אולמרט? מישהו זוכר איך ערערו, כמעט עד מוות, את עורך דינו ומקורבו של אולמרט, אורי מסר? מישהו זוכר את התמונה של מסר משוטט על אי תנועה באמצע דרך איילון הסואנת, אבוד ומבולבל? מישהו חושב שהוא נקלע למצב האובדני הזה תוך כדי שיחת חולין על כוס תה עם חוקריו? מישהו זוכר את התבלבלויותיו של העד משה טלנסקי, את הגרסאות השונות שלו, את "העדות המוקדמת" שלו נגד "ראש ממשלה מכהן"? אפשר לתת כאן דוגמאות נוספות עד קץ הגיליון. אין בזה צורך. "זה לא נעים להיחקר בלהב 433", אמר גורם אכיפה בכיר לאחר פרסום החשיפה, "ככה זה צריך להיות. את כל השאר נבדוק, ואם צריך לתקן, נתקן".
הסיפור האמיתי הוא הצביעות. אותם עיתונאים שהזדעקו נגד ההדלפות לפני יומיים, מתקשטים בהדלפות עכשיו. אותם עיתונאים שמנופפים חזור ונפוף בעובדה שמערכת אכיפת החוק ניקתה את בנימין נתניהו מאשמה בפרשת הצוללות, קובעים שהיא תופרת לו תיק בכל שאר הפרשות. עיתונאים שמנסרים במרץ את הענף שעליו הם יושבים, רק כדי לסייע לנאשם סדרתי לחמוק מאימת הדין. עיתונאים שיודעים שהדלפות הן נשמת אפה של התקשורת, שהיא מגינת ומטהרת הדמוקרטיה, עושים הכל כדי להמשיך לפגוע במקצוע, בשמו הטוב ובאמינות של כולנו.
הפרסום עצמו אינו פסול, להפך. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. מה שפסול הוא החגיגה הרעשנית סביבו, הפרשנויות המופרכות, הקלשונים שנשלפו מיד, הצרחות והדרישות להעמיד מיד את כל החוקרים, הפרקליטים, היועמ"ש ופרקליט המדינה מול כיתת יורים. הלו, תירגעו. החקירה הזו הייתה מורכבת, התיקים עמוסי ראיות, המכלול עצום והפאזל מרובה חלקים. ניר חפץ לא יפיל את התיק. עדותו מגובה במסמכים, במסרונים, ביומן אישי ובעדויות תומכות. אסור להרשיע על סמך עד מדינה בלבד. צריך "דבר מה נוסף" לפחות. במקרה של תיק 4000, זה הרבה מאוד דברים נוספים שמייצרים את התמונה הכוללת. מה שראיתם בטלוויזיה ביומיים האחרונים רחוק מאוד ממנה.
הכי מגוחך הוא הניסיון לערער את אמינותו של חפץ. אז הנה רמז: מלכתחילה לא מדובר באישיות אמינה במיוחד. תפקידם של החוקרים היה לבור מוץ מבר, לנפות את הספינים, לחשוף את השקרים, להגיע לגרסה הסופית הנכונה, האמינה, כזו שתעמוד גם בבית המשפט. אפשר להיזכר בעד המדינה נגד אולמרט ורבים אחרים, שמואל דכנר ז"ל. הנ"ל היה נוכל, על פי הגדרתו שלו. מאכער מפוקפק, שהתנכלל שנות דור במסדרונות הנדל"ן המרקיבים ולמרות כל זה הפך לעד מדינה שהפליל שורה ארוכה של נאשמים.
אחרי כל זה, נשארנו עם אותו תרגיל חקירה מדובר, שחוסה תחת צו איסור פרסום, שבו השתמשו החוקרים נגד חפץ. צו איסור הפרסום לא הוצא מסיבות פוליטיות כלשהן. לעניות דעתי, במקרה הזה הצו מוצדק. אין שום סיבה לפגוע בצנעת הפרט מבלי שהדבר נדרש לחשיפת האמת העובדתית. התרגיל המדובר אכן בעייתי ומעורר שאלות לא פשוטות. היועמ"ש בודק אותו כעת. למי שהבין משהו אחרת מהפרסום הטלוויזיוני, חובה להדגיש: היועמ"ש לא הודיע שלא אישר את התרגיל המדובר, אלא הבהיר שהוא לא נדרש לאשר כל תרגיל חקירה במהלך החקירות. האירוע הזה צריך להיבדק ברצינות, והמסקנות צריכות להיות ברורות והגיוניות. אין בהן כדי לסכן את תיק 4000. החגיגה מוקדמת.
במדינה נורמלית, הכותרות הראשיות אתמול היו ההפרה האיראנית החדשה את הסכם הגרעין, הפעלתו מחדש של אתר העשרת האורניום המבוצר בפורדו והזרמת הגז UF6 אל הצנטריפוגות המשוכללות במתקן החסין מפני הפצצות. בניגוד למה שהבטיחו לנו, איראן לא מתקפלת תחת לחץ כלכלי, אלא להפך: מתקשחת. בניגוד למה שהבטיחו לנו, האמריקאים נעלמו ברגע האמת, והאופציה הצבאית מעולם לא הייתה רחוקה יותר. בניגוד למה שסיפרו לנו, איראן קרובה היום לגרעין צבאי הרבה יותר מכפי שהייתה בשלהי תקופת ברק אובמה, שבה קיימה את הסכם הגרעין (המחורר) ככתבו וכלשונו. אבל אנחנו מתעסקים בהמשך הניסיונות לקעקע את מערכת אכיפת החוק בישראל, כאילו אין מחר, תוך כדי דהירה מטורפת לבחירות שלישיות ברצף.