ב־1966 החליק בוב דילן עם האופנוע שלו ליד העיירה וודסטוק בהרי הקטסקילס. בפי יהודים היה מכונה האזור "חגורת הבורשט", על שם אתרי החופשה הרבים לפליטי הקיץ הניו יורקי ולקומיקאים היהודים שבידרו אותם כמו הני ינגמן, האיש והכינור ("קחו את אשתי, אנא!"). פרטיה של התאונה ההיא נותרו חסויים עד היום. יותר מאשר שבר דילן את צווארו, כפי שנמסר, כנראה שהיה מדובר בנקע מכאיב שחייב צווארון אורתופדי. אבל את הפגרה מאונס ניצל דילן, אחרי שנים רבות של הקלטות והופעות אינטנסיביות כולל מסע עימותי מצלק באירופה, להריח את הפרחים.
הוא היה נשוי באושר לשרה לאונדס. משפחתו התרחבה, והטרובדור הנודד, שניסה להתקיים בין המיתוס הקיצוני והצורך להוריד הילוך ולהדמים מנועים, התמסר לשלווה פלגמטית שלא הייתה מוכרת לו. לעתים הצטרף למרתף של הבית הוורוד של חברי הלהקה ואלתר איתם כל שעלה על דעתם, ללא סדר או משמעת. חברים טובים נהנים לנגן יחד. הסשנים הללו הניבו הקלטות בוטלג נחשקות, עד שדילן הפיק אלבום כפול בהפקה רשמית ב־1975 וקרא לו The Basement Tapes.
מההפוגה שנמשכה שנתיים פלוס יצא בוב דילן חדש: הוא נראה כבחור ישיבה בשיער קצר, זקן מדובלל, משקפיים עגולים על קצה אפו וחנוט בחולצה לבנה מכופתרת עד אחרון כפתוריה. היוצר ששנתיים קודם לכן חרך את סביבתו בשניים מהאלבומים הנרגנים, התוקפניים והמטיפניים ביותר שלו וכתב את "כמו אבן מתגלגלת", עדיין בכיר שיריו בכל רשימה ודירוג, היה כעת איש שונה.
הצלם אליוט לנדי, שהסטודיו שלו היה ברחוב הראשי של וודסטוק ושאליו הגעתי לפני כעשר שנים במטרה לקנות כמה הדפסים מקוריים של דילן והלהקה, אמר לי שדילן אחרי התאונה היה "מפויס, נטול כעס ולא הפנה אצבע מאשימה לזולת. הוא היה נינוח ושמח בנישואיו ואהב את ההמולה שהקימו ילדיו שהתרוצצו סביבו. הוא התאהב ברעיון של בית וילדים ומאס בדימוי של רוקר מעצבן עם חולצה פתוחה, היגיינה מפוקפקת ועיניים מתרוצצות". שני צילומים כבשו אותי: הקלוז־אפ בצבע של דילן מחייך למצלמה עם גיטרה, שנבחר לעטיפה של "Nashville Skyline" (1969); וצילום של הלהקה מסדרת צילומים, שאחד מהם נבחר לעטיפה של אלבומם השני "The Band" (9691).
למרות האווירה הכפרית הרגועה, לא היה לנדי צמחוני: את דילן בצבע היה מוכן למכור ב־3,000 דולר. את הלהקה בשחור־לבן ב־1,500. זה היה לפני עשר שנים, ויכולתי להתמתח כספית עד לדילן, אבל כמי שהזמין ורכש שנים ציורים מקוריים גדולים של דילן מאורי ליפשיץ כדי לפרסם בעיתון, ומתוך חיבה גדולה לפורטרטים שלו שנעמי ציירה, רכשתי את הלהקה - שתלויה מעל מיטתי.
האלבום הראשון של דילן אחרי התאונה היה מין קונספט גוספל לבן ואקוסטי, תקליט מינימליסטי במסירתו אך מלא נשמה, דימויים דתיים, מוסר השכל בקטנה ושיר אחד בשם "All along The watchtower", שהיה רב־קסם במקור ושג'ימי הנדריקס עיבד אותו למכת חשמל מהממת ב"Electric Ladyland" שראה אור באותה שנה.
הביצוע של הנדריקס היה כה מרעיש ומיוחד, שביושרה האינטלקטואלית המאפיינת אותו הרפה דילן מהגרסה שלו ומאז הוא מנגן את העיבוד של הנדריקס. אחרי אלבומים אגרסיביים, חשמליים ונעדרי שקט נפשי, היה "ג'ון ווסלי הרדינג" התבוננות פילוסופית ותיאולוגית בנוף של המערב האמריקאי מבעד למשקפת מטשטשת ומעוותת. מעשיות משוכתבות לשיטתו של המערב הישן, בלדות רגועות ושקטות, שהציעו מוסר השכל ובעיקר משיכה לדימויים דתיים שהיה בהם משום קדימון למהפך האישי שלו עשור מאוחר יותר.
לדילן הייתה תמיד שליטה מוחלטת בקול שיצא מפיו. גם בימים שבהם התלוננו מעריציו מרות על קרקור הצפרדע שהפיק במאמץ להגיע לאוקטבות שהיו פעם ביתו, זו הייתה בחירה יותר מכורח מציאות. כאשר היה דילן הרבה מעבר לשיא קולו לפני שלוש שנים ואחרי שהדמעות על לחיינו יבשו מחרחורי הזיפזיף שבקעו ממנו, הקליט דילן את גרסתו לשירים של פרנק סינטרה, ללא ספק הקול העשיר, המטופח והמפצה ביותר בתולדות הזמר האמריקאי ובכלל, ולמאזין החרוף לא נותר אלא להטיח את ראשו בקיר מחמה: כשהוא רצה שר דילן כמו זמיר העושה את דרכו חזרה להובוקן, ניו ג'רזי.
אבל ב־1968 לא היה ספק שהפגיעה בתאונה הייתה אחראית לקול החזן החדש שלו. למהפך המדהים מטנור לסופרנו. דילן לא התיימר להיות בינג קרוסבי, אבל כזמר הוא שר כמו ציפור שיר. זה בלט ב"ג'ון ווסלי הרדינג" והיה מבהיל ממש ב"נשוויל סקייליין", שאותו הקליט בנשוויל עם חבורת נגני אולפן מיומנים במגרש הפרטי של ג'וני קאש. לימים סיפר דילן כי ב"ווסלי הרדינג" ניסה למחזר את האיכות הקולית שאליה הגיע גורדון לייטפוט באלבום השני שלו, אבל איך שלא הופכים אותה, זו אמירה מוזרה. בעיקר משום שהזמר הקנדי מעולם לא היה בליגה של דילן ולא ברור כלל מה כבש אותו בשירים המלודיים והלא מאתגרים של לייטפוט.
***
בפעם הראשונה שבה שמע את ג'וני קאש שר את "I Walk The Line" כתב דילן ש"הקול נשמע כאילו בקע מלב האדמה והיה מרגש, נוגע ללב, גדול מהחיים ומסתורי בעת ובעונה אחת". את הפעם הראשונה שנפגשו בנוכחותו, תיאר קריס קריסטופרסון: "דילן הרים את עיניו, וקאש עמד מעליו כעץ גבוה שהטיל עליו צל גדול". השניים היו מודעים איש לקיומו ולהישגיו של השני מאז שמע קאש את "The Freewheelin' Bob Dylan" ב־1963. קאש שלח לדילן ברכה שהייתה תחילת ההתכתבות ביניהם, שנמשכה עד מותו ב־2003. כמקובל אצל יוצרים מוזיקליים שהם יותר מסך כל השירים שהם כותבים, ובמיוחד שניים שמעולם לא התביישו לכייס השפעות מוזיקליות מתוך המכרה העשיר של אמריקנה, חמס קאש את המבנה של "Don't Think Twice, It's All Right" המבריק של דילן והרכיב עליו את "Understand Your Man". מועדון ההערצה ההדדי הזה היה כה נעים הליכות ולא מחמיר, שבעת המפגש שלהם בנשוויל ב־1969 הקליטו השניים את שני השירים הללו גב אל גב.
קאש ודילן נפגשו לראשונה בפסטיבל הפולק בניופורט 1964. דילן היה חתן האירוע פעם אחרונה וניגן לכת המאמינים שלו, ובראשם פיט סיגר, שירים אקוסטיים שאהבו. שנה לאחר מכן חיבר דילן את הגיטרה לחשמל, החל להרעיש ועורר את חמתם של טהרני הפולק. בפגישתם הראשונה נתן דילן לקאש שני שירים: את "Mama, You've Been On My Mind" (יש ביצוע נהדר של רוד סטיוארט) ואת "It Ain't Me Babe". קאש הקליט את השניים באלבום שלו ב־1965. זה היה השיר שקאש ואשתו ג'ון קרטר בחרו לשיר באירוע ההוקרה שהתקיים במדיסון סקוור גרדן וציין 30 שנות פעילות לדילן ב־1992. ערב שסבל מנפילות מתח וממעידות יצירתיות רבות. עם החיבה הגדולה לג'וני קאש ופועלו, השניים עלו לבמה באותה קופצנות קאנטרי חסרת תחכום הנוטה לרגשנות ופרשנות יתרה כמו בגרנד אול אופרי בנשוויל, שלא הייתה המכסה הנכון לאותו ערב.
כאשר הגיע דילן לנשוויל בפברואר 1969 עם חופן שירים שאין כל דרך להגדיר אותם כמיטבו, היה קאש באחד מהרגעים הגדולים של הקריירה שלו שצלעה קשות בשנות ה־60. הייתה לו חוכמת ההמון לקיים שתי הופעות בעלות מקדם פרסום גבוה לפני אסירים בבתי הכלא הידועים לשמצה פולסום וסן קוונטין. קשוב לעברו כנרקומן וכאלכוהוליסט וכמי שתא מעצר לא היה זר לו, תרמו ההופעות הללו שתועדו בתקליט ובסרט להחזרתו לנתיב המרכזי של הקאנטרי, היכן שפרנסי הענף לא ידעו יותר היכן לתייק אותו.
ברגע המסוים הזה הגיע דילן לנשוויל, החצר האחורית של קאש, כדי להקליט אלבום צנוע בעל צליל רזה ולא אופייני הרחק מההמולה של ניו יורק. השירים של "נשוויל סקייליין" היו יפים ונוגים, כולל "Lay, Lady, Lay" הקטלני בישירותו ובפשטותו, והעידו שדילן התכונן לנחיתה ביעד ועשה הסבה מנטלית נדירה. הוא רצה להקליט עם הנייבי סילס של נשוויל באולפן הביתי שלהם ולא להשתולל עם הגיטרה המייללת של רובי רוברטסון וההרכב השאפתני של הלהקה שהיו בה שלושה זמרים אדירים וכולם היו וירטואוזים מוזיקליים. בדרכו המודעת לעצמה ידע דילן שבנשוויל יהיה מונח עליו צלו הארוך של ג'וני קאש וכי אין שם סבלנות לחיבוטי נפש של בחור ישיבה המוחה על עצם קיומו ומתריס נגדו.
"נשוויל סקייליין" הוא אחד האלבומים הקצרים בהיסטוריה: 27 דקות כולו. כמו החייל האמיץ שהיה, חיבר דילן בלדות קאנטרי נוגות, נצמד למוטיב הקאנטרי של אהבה נכזבת, זמרר ממרומי קולו בגרסתו המאנפפת. אף על פי שנגן המפוחית והגיטרה צ'רלי מקוי ניגן כבר עם דילן ב"בלונד און בלונד" הכפול, המפיק הקבוע בוב ג'ונסטון זימן את נגן הגיטרה צ'רלי דניאלס ("השטן ירד לג'ורג'יה") מתוך ניחוש מושכל שיהיה חיבור טוב בין דניאלס ודילן. דניאלס, שהשתתף בהקלטה, סיפר שלא היו הוראות ודיבורים מיותרים. "השירים נבעו ממנו, כל שיר הוקלט לא יותר מפעמיים־שלוש, ואם הייתה לו בקשה לריף מסוים בגיטרה, הוא הדגים אותו בעצמו והניח לי למצוא את הצליל הנכון. ניכר בו שלא בא לנשוויל להתחרע באולפן ב־20 טייקים לכל שיר. המוזיקה קלחה ממנו בדהרה כובשת, קלה ונעימה. התיקונים המהותיים ביותר היו כאשר ביקש מהמתופף קני באטרי להוסיף בונגוס ל'Lay Lady'".
***
"Travelin' Thru", מס' 15 בסדרת הבוטלג הרשמית של דילן, הוא מוצר צנוע בהשוואה ליציאות קודמות. שלושה דיסקים בלבד, שבמרכזם קצת מתהליך ההקלטה של "ג'ון ווסלי הרדינג" ובמרכזם הרבה מ"נשוויל סקייליין" ובעיקר דואטים רבים שהקליטו דילן וקאש ברגעים נינוחים של הערכה הדדית. הדואט היחיד שהסתובב בין הרגליים 50 שנה היה "Girl From North Country", הפותח את האלבום ומעניק מבט קצר ומרפרף על האפשרויות שהיו גלומות במפגש הקולות השונים של השניים. באף שלב לא הפכה העבודה המשותפת לעניין מלחיץ ומטריד, והרוח הטובה והזרימה הטבעית המגיעה לידי ביטוי במלואה בבוטלג החדש, מסגירה מקצוענות, כישרון ופרגון הדדי.
אלה נסיבות שבהן השפעות מוזיקליות דומות מתגלות, כמו חיבתם של השניים לאייקון הקאנטרי ג'ימי רודג'רס, שסימן ההכר הרשום שלו היה חיבתו ליודלים. קאש נטול כל יכולת לשיר יודלים, מה שמשאיר לדילן לעשות את מיטבו. בהשוואה לבוטלגים קודמים שלעתים נשמעים מוכרים מדי או לא אפקטיביים בצוהר שהם פותחים, הדואטים דילן־קאש נשמעים טריים ומשכנעים בעיקר משום שלא נשחקו מדי במהלך השנים.
בין השנים 1969 ל־1971 הייתה לג'וני קאש תוכנית אירוח מוזיקלית בטלוויזיה. בהחלטת שיבוץ נועזת ומתריסה לזמנה, ששרדה 58 פרקים בלבד, נתנה רשת ABC לאיש בשחור, זמר בעל נטיות אלימות ומכור לסמים ולאלכוהול, חירות לנהל דוכן טלוויזיוני. קאש היה בעל הבית. הוא בחר את האורחים. הוא הציג אותם בדרכו המיוחדת. הוא ראיין אותם ושר איתם. עם רעייתו ג'ון קרטר לצדו, בעיקר מאחורי הקלעים, שהחזיקה את בעלה המועד לפורענות ברצועה קצרה, הייתה "The Johnny Cash TV Show" אחת מתוכניות הטלוויזיה המאתגרות והמיוחדות בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. התוכנית הוקלטה בריימן אודיטוריום, היכל הקודש של הקאנטרי. מכיוון שבוב דילן היה בעיר בעת הקלטת הפרק הראשון, ולמרות רתיעתו המתועדת מהופעות בטלוויזיה, קאש הזמין אותו ודילן אמר כן.
דילן התייצב אצל קאש בחליפה של חבר ש"ס. הוא שר את "I Threw It All Away" ובהמשך התיישבו השניים חמושים בגיטרות אקוסטיות ושרו דואט שובר לב של "Girl from the North Country" כאשר קולו של האחד נכנס ויוצא בקולו של השני. זה לא היה מושלם, ובריאן ווילסון לא היה מקבל אותם לביץ' בויז, אבל זו הייתה הוכחה לכימיה בין השניים, לעונג שהסבה להם שירה ביחד ולפוטנציאל המשותף שהיה לשני יוצרים נדירים שינקו את השכלתם המוזיקלית משורשים כה שונים.
זו הייתה הפעם האחרונה שדילן הקליט בנשוויל; הפעם האחרונה שהם שרו ביחד; וזו חשיבותו ההיסטורית של הבוטלג החדש: ברגע שיא של אלימות, מלחמה ואובדן דרך באמריקה, מצאו שניים מהאבות המוזיקליים המייסדים רגע של רגיעה בעין הסערה. קאש עמד עם גלשן בראש כרבולת של גל גדול שהחזיר אותו אל מקומו הטבעי בהיררכיה. דילן חזר מאתנחתה רפואית ארוכה מנווט על פי מפת דרכים חדשה. במהלך ימים ספורים השליכו השניים זהירות מחושבת לרוח וחברו לחיבוק ארוך. מי שמתבונן בצילום של דילן על עטיפת "נשוויל סקייליין", זה שלא קניתי, רואה גרסה גברית של ונוס שעלתה מן הצדף עם חיוך נטול דאגות. "נשוויל סקייליין" היה הרשות שדילן נתן לעצמו להקליט את "דיוקן עצמי" הכפול; אלבום של שירים שאהב בלי לדפוק חשבון. בעיקר לא לעצמו.